הכותב: נתניהו, בן גוריון, בן גביר והליכוד מובילים את ישראל למסלול של אלימות וגזענות נגד הפלסטינים

המאמר מבקר בחריפות את התפיסה הרווחת בישראל, לפיה המדינה מתפקדת כדמוקרטיה יציבה ושוויון לכל אזרחיה, ודוחה את הטענה כי הישארותם של חברי הכנסת הערבים באופוזיציה היא הגורם המרכזי למצב. הכותב טוען כי התעלמות מהמציאות של אלימות יומיומית, טבח, גירוש והסתה גזענית בעזה, בלבנון ובגדה המערבית, היא מסוכנת. הוא מאשים קבוצה של "שדים אדומים" ואידיאולוגיה ימנית קיצונית, שמובילה את ישראל למסלול של סכנה ממשית, הכוללת את שלילת האזרחות מהפלסטינים והפיכתם ל"אויב פלסטיני".

הכותב מפנה אצבע מאשימה כלפי "קבוצת כהלת" והממשלה, שלטענתו מובילות "פרויקטים גיהינומיים" נגד הפלסטינים בגליל, במשולש, בחוף ובערים הפלסטיניות ההיסטוריות. הוא מזכיר את "פרשת האסטרוגנר" שתכנן "טבח נייד" ביישובים ערביים, כהוכחה לחומרת המצב. לטענתו, השיח הישראלי הנוכחי מעיד על כוונות ממשיות מאחורי דבריהם, שאינן רק "תעמולה בחירותית".

בנוסף, המאמר מבקר בחריפות את "התזה העלובה" של חבר הכנסת מנסור עבאס, הקוראת לוותר על הזהות הפלסטינית ועל הנרטיב הלאומי, ולהסתפק באזרחות מופחתת ונתונה לחסדי המערכת. הכותב טוען כי תזה זו תיפול, שכן המערכת הישראלית מקבלת את המציאות של שלילת הלגיטימציה הפוליטית מהפלסטינים, ופועלת לדה-הומניזציה שלהם כהכנה לאלימות מתוכננת. הוא קורא שלא ליפול שוב לקסם האשליות והתקוות, ולהתמודד עם המציאות העקובה מדם.

הכותב מסביר כי המצב אינו נובע מהחלטת חברי הכנסת הערבים להפיל את ממשלת בנט-לפיד, כפי שטוען עבאס, אלא מהחלטת האליטות הישראליות "להכריע את הסוגיה הפלסטינית בכוח", לבטל את מערכת הדירוג ולהפוך את הפלסטינים ל"אויב אחד". הוא רואה בכך "מקור הרוע, הגירוש, הטבח, בן גביר, הליכוד והמתנחלים". לטענתו, זוהי בחירה מודעת של הישראלים, המאמינים שזוהי הזדמנות היסטורית "לתקן את טעות בן גוריון" בקבלת החלטת החלוקה. הכותב מאשים את מי שמקדם ססמאות ומתעלם מהמציאות, ובראשם מנסור עבאס, ב"הונאה מכוונת" ו"עיוות המציאות".

הכותב טוען כי מנסור עבאס, ש"פנה עורף לעמו", חי על ססמאות ריקות כדי להסתיר את "התנתקותו" ומתמקד בהתקפות על חבריו לשעבר, במקום להתעמת עם האליטות היהודיות. הוא משווה את מצבו של יוסף חדאד, ש"ויתר על מוצאו" למען "מדינת הפאשיסטים", ומוצא עצמו כעת "עירום" מול מערכת גזענית. הכותב מסכם כי התמודדות עם הפשיזם דורשת עמידה איתנה ולא כניעה, ומבקר בחריפות את מי שאינו לומד מלקחי העבר.