"ארץ נהדרת" לא הצליחה להפיל את נתניהו. עכשיו ברור למה
תומצת מתוך Israel Hayom על ידי baba
המאמר דן ביכולתה המוגבלת של התוכנית הסאטירית "ארץ נהדרת" להשפיע על הפוליטיקה הישראלית, ובפרט על הפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות 23 שנות שידור וביקורת מתמדת, התוכנית לא הצליחה לשנות את המציאות הפוליטית, אלא לכל היותר סיפקה פורקן רגשי לצופים. בנוסף, המאמר מבקר את תשדירי התעמולה בבחירות, וטוען שהם מיותרים בעידן הנוכחי.
הידיעה ב-5 שורות · תקציר של baba
- התוכנית "ארץ נהדרת" לא הצליחה להפיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו למרות 23 שנות שידור וביקורת מתמדת.
- סאטירה, גם כשהיא חזקה ומצחיקה, אינה מסוגלת לשנות מציאות פוליטית או להשפיע על תוצאות בחירות.
- הצחוק על דמויות פוליטיות בתוכנית מעניק לצופים תחושת מעורבות אך מחליף את הצורך לפעול לשינוי המציאות.
- הצגת דמויות פוליטיות באופן מבדר עלולה להכשיר אותן ולספק לגיטימציה להתנהגותן הקיצונית.
- תשדירי התעמולה בבחירות נחשבים ל"מוסד ארכאי" ומיותרים בעידן הנוכחי, שבו הטלוויזיה והפוליטיקה שלובות זו בזו.
התוכנית הסאטירית "ארץ נהדרת", המשודרת מזה 23 שנים, הצליחה להכשיר דור שלם של יוצרים, להוביל את טבלאות הרייטינג, לייצר שיח ציבורי ואף לעצבן מגזרים שונים, אך למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, היא לא הצליחה להפיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו. התוכנית, שתפתח בקרוב את עונתה ה-24, מלווה את נתניהו בתשע מערכות בחירות, אך הוא הפסיד רק פעמיים. השחקן מריאנו אידלמן, המגלם את נתניהו כבר שני עשורים, תורם לדמותו "חמידות" שאינה מאפשרת להפילו.
המאמר טוען כי סאטירה, גם כשהיא טובה וחזקה, אינה מסוגלת לשנות מציאות פוליטית או להמליך ולהפיל ראשי ממשלה. הוא משווה זאת ל"חג השוטים" בימי הביניים, שאיפשר פריקת לחצים מבוקרת, או לבדיחות שנאמרו בגרמניה הנאצית, אשר שימשו כתחליף למרד אמיתי. הצחוק על דמויות פוליטיות, כמו נתניהו או איזנקוט, מפרק את הרצינות ואת הדחיפות לפעול לשינוי המציאות, ומעניק לצופה תחושת מעורבות מבלי שיצטרך לעשות דבר.
על אף שנטען כי "ארץ נהדרת" היא תוכנית שמאלנית, עורכיה מגדירים את קהל היעד כ"מיינסטרים" ישראלי. מטרתם המוצהרת היא להילחם בתחושת הייאוש, לתת נוכחות למציאות כפי שהם תופסים אותה, ולא להפקיר את המסך ל"צועקנים" ו"פופוליסטים". עם זאת, המאמר מותח ביקורת על כך שהצגת סיטואציות קיצוניות באופן מבדר ומצחיק, כמו אלו של נתניהו, מירי רגב, איתמר בן גביר וטלי גוטליב, עלולה להכשיר אותן ולספק להן לגיטימציה, בדומה לאופן שבו ג'ימי פאלון "נרמל" את דונלד טראמפ. התוכנית, לטענת המאמר, "מאנישה" דמויות פוליטיות באופן שמחמיא להן בסופו של דבר.
המאמר מסכם כי סאטירה בנויה על שלילה ואינה מזיזה דעות פוליטיות, הנבנות במקומות אחרים. היא מעוררת רגשות בלבד, והצופים עושים עם רגשות אלו כרצונם. הוא משווה את חוסר היכולת של סאטירה לחולל שינוי אמיתי למקרים כמו חנוך לוין, צ'ארלי צ'פלין, או מנחי לייט נייט, שגם הם לא הצליחו לשנות את העולם. המאמר מזכיר גם את התארחותו של נתניהו בתוכנית ב-2013, שם השיב על השאלה כיצד יזכרו אותו, כי "כשומר ביטחון ישראל", תשובה שזכתה למחיאות כפיים.
בנוסף, המאמר מתייחס לתשדירי התעמולה של הבחירות, המכונים "מוסד ארכאי", וטוען שאין בהם צורך לאומי כיום. הוא מציין כי בעבר, תשדירים אלו שילבו כלים טלוויזיוניים והיו זכורים, אך כיום, כשהטלוויזיה והפוליטיקה שלובות זו בזו, הם מיותרים ונועדו בעיקר לשכנע את המשוכנעים. המאמר מזכיר דוגמאות לתשדירים זכורים כמו "הביביסיטר" של נתניהו ופרודיה של איילת שקד.
מוזכרים
לא אותו אירוע: ידיעות אחרות שחולקות עם הידיעה הזו אנשים, מקומות או נושא. רקע, תגובות והמשכים.
