7 באוקטובר הוא לא עוד יום זיכרון - הוא פרק היסטורי בפני עצמו

שלוש שנים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, המחברת שלומית קלמנזון-פירר טוענת כי יש להתייחס ליום זה כאל פרק היסטורי עצמאי, ולא רק כאל יום זיכרון נוסף. היא מדגישה כי השאלה המרכזית אינה רק כיצד זוכרים את הנופלים, אלא כיצד מספרים את סיפור האירוע כולו באופן שיחייב הנצחה, לימוד ותיקון.

קלמנזון-פירר מתארת שיחה עם בנה, אלחנן, ששאל מדוע נדרש יום זיכרון נפרד לחללי “חרבות ברזל”, והסבירה כי אירועי שמחת תורה תשפ”ד היו מטלטלים, מזעזעים וחסרי תקדים, ודורשים חשבון נפש לאומי ומערכתי. היא מוסיפה כי למרות הדמיון לאירועי עבר של איבה ערבית, קיים הבדל מהותי, כפי שהבין בנה שהגדיר את המלחמה כגרועה ממלחמת יום הכיפורים, כאשר הגבולות בין חזית לעורף היטשטשו והאויב לא בחל באמצעים להתעלל, להרוס ולהשמיד.

היא מסבירה כי יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל מעוצב מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה סביב אתוס הלוחם, בעוד אירועי שמחת תורה מייצגים קו שבר חסר תקדים בתוך הבית הלאומי. הנפגעים אינם יכולים לקפל את הטרגדיה לתוך הטקסיות הסטנדרטית של יום הזיכרון הכללי, אלא זקוקים למרחב זיכרון ייחודי שיאפשר עיבוד האסון והשבר הראשוני לסיפור לאומי רחב, הכולל ביקורת, למידה ותיקון לצד כאב ותקווה.

לדבריה, אירוע בסדר גודל כזה מחייב להיזכר כפרק היסטורי עצמאי, המקובע בתודעה הלאומית כנקודת מפנה היסטורית הדורשת לימוד והנצחה. תודעה זו תיתן מקום לזיכרון הקהילתי ולכלל הנפגעים, מתוך חיבור לסיפור הלאומי המשותף. קלמנזון-פירר מדמיינת טקס ממלכתי עתידי שבו כל אדם וקהילה יוכלו למצוא את מקומם, תוך שימת דגש על הרגישות, המסירות, הערבות והאחווה שהתגלו בימי השבר, כאלה שיאפשרו לעם לצמוח מתוך המשבר.