נזק אגבי: הספורט בישראל לא מתאושש כבר שלוש שנים

שלוש שנים חלפו מאז פרוץ המלחמה, וספורט הכדורגל הישראלי עדיין מתקשה להתאושש מהשלכותיה, כאשר משחקים בינלאומיים אינם מתקיימים בישראל. המצב הביטחוני המורכב, הכולל את הלחימה ברצועת עזה, החזית הצפונית, ואיומים נוספים, הוביל להעתקת משחקי הבית של קבוצות ישראליות ונבחרת ישראל למגרשים ניטרליים בחו"ל. מה שהחל כפתרון זמני הפך למציאות קבועה, הגורמת עגמת נפש רבה לאוהדים.

המאמר מדגיש את כוחו של הספורט לאחד ולנחם, כפי שבא לידי ביטוי בהנצחת קורבנות המלחמה והטבח, כמו ציור הקיר המשותף לאוהדי בית"ר והפועל ירושלים לזכר הירש פולין גולדברג ואורי דנינו, או טקס הזיכרון לאוהד הפועל תל אביב צחי עידן באצטדיון בלומפילד. גם שחרור החטופים, כמו במקרה של יאיר הורן שביקש לטוס מעל אצטדיון טרנר, הדגיש את הקשר העמוק בין הספורט לאוהדיו.

בניגוד לכדורגל, ענף הכדורסל הישראלי מתקרב לחזרה למשחקים בינלאומיים, בעיקר בזכות מעמדה של מכבי תל אביב. הכותב טוען כי היעדר הכדורגל הבינלאומי בישראל אינו נובע רק מסיבות ביטחוניות, אלא גם מסיבות פוליטיות, וכי קיים "דיל סמוי" בין פיפ"א, אופ"א והגורמים המייצגים את ישראל, לפיו ישראל שומרת על פרופיל נמוך כדי למנוע חרם מלא, בדומה לרוסיה.

הכותב מביע ביקורת על כך שההתמודדות עם המצב הביטחוני הפכה לקבועה, וכי תדמיתה של ישראל בעולם נמצאת בשפל. הוא מזהיר כי התירוצים להרחקת ישראל מהזירה הבינלאומית עלולים להשתנות, החל מהנעשה בעזה ועד לקיומה של המדינה היהודית. המאמר מסתיים בקריאה להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר, תוך תקווה להשבת הכדורגל הבינלאומי לישראל, ומציין את הנזק הרב שנגרם לענף, שקשה לתקנו.