האחריות שלא נלקחה, הלקחים שלא הופקו

שלוש שנים לאחר מתקפת חמאס, ישראל עדיין רחוקה מתיקון, הכרעה והתאוששות, ואינה מוכנה לעימותים עתידיים. למרות הלחימה המתמשכת, מטרות המלחמה, כמו הכרעת חמאס, לא הושגו. הארגון עדיין שולט בעזה, מתחמש ונערך להמשך המאבק, והישגים כמו כיבוש והשמדת שטחים נחשבים זמניים. נטען כי ישראל מעולם לא הפעילה תוכנית צבאית רצינית להכרעת חמאס, וכי המבצעים שבוצעו לא כוונו להשמדתו אלא לתפיסת שטח וטיהורו.

במקביל, בחזית הצפונית, למרות הצלחות כמו מבצע הביפרים וחיסול נסראללה, חיזבאללה עדיין קיים ומשתקם. היעדים שהוגדרו למערכה בצפון היו צנועים יותר, כמו החזרת תושבים ופגיעה במערך הרקטי, אך גם אלו לא הובילו להכרעה. נטען כי צה"ל לא תכנן כיבוש מלא של דרום לבנון במלחמת שלום הגליל, וגם כיום אין תוכנית רצינית להכרעת חיזבאללה.

הכשל העמוק ביותר, לפי המאמר, אינו המודיעין או ההתרעה, אלא מחדלי בניין הכוח, הדוקטרינה והתכנון האסטרטגי. צה"ל נתפס כצבא יבשה קטן מדי, עם צבא מילואים מנוון, וסובל ממשבר הצטיידות קריטי בתחמושת, חלקי חילוף וציוד בסיסי. נטען כי ללא סיוע אמריקני, צה"ל לא היה יכול לצאת למלחמה, והוא עדיין רחוק מתיקון בתחומים אלו.

האיומים העתידיים, הכוללים שימוש בטכנולוגיות חדשות כמו רחפנים ובינה מלאכותית, מחמירים את המצב. בנוסף לארגוני הטרור, קיימים איומים חדשים מצד צבאות כמו סוריה הג'יהאדיסטית ומצרים, הנבנים ומתחמשים למטרות עוינות לישראל. נטען כי אין תוכניות הגנה או אימונים למתקפה מצרית כוללת, וכי איומים אלו נתפסים כתיאורטיים.

משבר המנהיגות הוא החמור ביותר, שכן הוא בולם את האפשרות לתיקון. נטען כי כל המנהיגים הנוכחיים, כולל ראש הממשלה נתניהו, הרמטכ"לים לשעבר, ושרים כמו גנץ, גלנט, בנט וליברמן, נושאים באחריות לכשלים בבניין הכוח ובהזנחת צבא היבשה. נתניהו מואשם באימוץ וקידום תפיסות שהובילו לסגירת חטיבות שריון, קיצור שירות וניוון צבא המילואים. גם אייזנקוט וגנץ מואשמים בהובלת תוכניות שפגעו בכוח היבשה ובמילואים. המאמר מסכם כי ישראל הסירה איומים מיידיים באופן זמני, אך האיומים הבאים יהיו חמורים יותר, וכי הגיע הזמן להתעורר.