"אומרים לי: 'חמיד, אי אפשר לחיות ככה. פאטמה מתה, אתה צריך לבנות חיים חדשים, להתחתן'. אני אומר להם: קל לדבר. אתם יכולים לדבר עד מחר"

חמיד אבו עראר, שורד טבח 7 באוקטובר, משתף את סיפורו הקשה במסגרת פרויקט מיוחד של ynet ו"ידיעות אחרונות". שלוש שנים לאחר האירועים, הוא עדיין חי את יום הטבח מדי יום, כשהוא מתמודד עם תשעת ילדיו שאיבדו את אמם, פאטמה, באותו בוקר. בבוקר 7 באוקטובר, נסע חמיד עם אשתו ההרה פאטמה ובנם הפעוט אליאס לעבודה, כשמחבלי חמאס ירו לעברם. פאטמה, שהייתה בחודש הרביעי להריונה, נרצחה לנגד עיניו, בעוד חמיד ואליאס נפצעו. חמיד הצליח להסתתר עם התינוק במשך שעות, תוך שהוא שומע את המחבלים מתכננים את המשך מתקפתם. הוא אף הצליח להעביר מידע לכוחות הביטחון, ולבסוף, כשהתקרב כוח צה"ל, יצא לעברם כדי להזהירם ממארב, תוך שהוא מסיר את חולצתו כדי שלא ייחשב למחבל. למרות זאת, נורה על ידי אחד החיילים, אך הצליח להזהיר את הכוח מפני המחבלים שארבו להם. לאחר מכן, פונה לבית החולים סורוקה יחד עם בנו. תשעת ילדיהם של חמיד ופאטמה, שבע בנות ושני בנים, מתמודדים עם אובדן אמם. הילד הצעיר, אליאס, שהיה בן חצי שנה ביום הטבח, מטופל אצל פסיכיאטר לגיל הרך בעקבות הטראומה, ומתבטא לעיתים במשפטים כמו "אמא דם". חמיד מתקשה להמשיך בחייו, ומתאר כיצד הוא עדיין מבקר בעוטף, במקום בו נרצחה אשתו, ומשוחח איתה. הוא מקבל טיפול תרופתי לחמישה סוגי כדורים כדי להתמודד. הוא מתאר את פאטמה כשותפה לחיים ומתכנן לפתוח עסק משותף, חלום שהתנפץ באותו יום. חמיד, שנולד בעזה וגדל ברפיח, מתאר את הקשר המיוחד שלו עם פאטמה, שהייתה יד ימינו. הוא מתנגד נחרצות למעשי חמאס, וטוען שהמחבל שירה בפאטמה ידע שהיא מוסלמית וערבייה, אך ירה בה בכל זאת. הוא מתאר ביקור בעזה לאחר השתלטות חמאס כתחושה של "איראן". לצד זאת, הוא מדגיש ש"אי אפשר להגיד שכל עזה היא חמאס". על מעשיו, קיבל חמיד אבו עראר מעמד תושבות קבע ותעודת זהות ישראלית, בסיוע שר הפנים משה ארבל, עליו הוא מודה בחום. הוא מביע ביקורת על מדיניות הריסות הבתים של השר איתמר בן גביר. למרות הלחץ החברתי לנסות לבנות חיים חדשים, חמיד מתקשה מאוד, ומצהיר שקל לדבר אך קשה ליישם. הוא מתמקד בחינוך ילדיו, כמילוי הבטחה לפאטמה, ורואה בהם את מקור האושר היחיד שלו.