ברגע שהכול קרס, הם פנו לאלוהים: עדויות האמונה מ־7 באוקטובר

עדויות שנאספו בארכיון "עדות 710" חושפות את האופן שבו ניצולים ומשפחות מתמודדים עם האמונה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. עבור רבים, הרגעים הקשים ביותר, בהם נאלצו להסתתר שעות מירי מחבלים, הובילו לפנייה לאלוהים, גם מצד מי שלא הגדירו עצמם כדתיים. עדויות אלו מציגות תמונה מורכבת, שבה האמונה משמשת עוגן הישרדות עבור חלק, בעוד שאצל אחרים היא מעוררת שאלות קשות ומערערת את אמונתם לנוכח ממדי האסון.

נופר גהלי, ששרדה את הטבח במסיבת הנובה, תיארה כיצד הסתתרה עם אדם נוסף בשיח, כשהמחבלים קרובים מאוד. היא חשה השגחה לצד תושייה, והאמינה שאלוהים היה איתה. לדבריה, האובדן חיזק את קרבתה לאמונה. לעומתה, שולי ויקטור, חבר קיבוץ ניר עוז, למרות שלא היה בקיבוץ ביום הטבח, איבד שכנים וחברים ונחשף לסיפורים קשים. הוא מתאר את אלוהים כעוגן אך מתקשה לקבל תשובות דתיות לרצח אזרחים, ואומר שהוא מחפש את אלוהים. רמי דוידיאן, מחלץ אזרחי, ראה באמונתו את המפתח להישרדותו, וראה עצמו כשליח אלוהים. מאיר זנדר, מתנדב באיחוד הצלה, דיבר על השגחה וניסים במהלך טיפולו בפצועים תחת ירי, אך ציין שהשאלות הקשות עולות דווקא לאחר האירוע. אביבה נחום, אם שכולה, מתארת קשר רוחני עם בנה שנרצח, ורואה בו מקור כוח. מתן גנדלמן, ששהתה עם משפחתה בכפר עזה תחת איום, נזכרה במשפט "שמע ישראל" כעוגן היחיד ברגעי החרדה הקיצוניים, ומשפחתה ניצלה.

העדויות מראות כי אין תגובה אחידה לאירועים מבחינה אמונית. חלק התחזקו, אחרים התמודדו עם משבר אמונה, וויכוחים פנימיים. השפה הדתית שימשה רבים לניסיון להבין, לשרוד או להחזיק מעמד. מיזם "עדות 710" מתעד יותר מ-2,400 עדויות, ויקיים אירוע רב-תחומי ב-8 באוקטובר בתל אביב לציון שלוש שנים לטבח.