כדי להמשיך להחזיק אחרים, גם המטפל הנפשי צריך להיות מוחזק

שלוש שנים לאחר אירועי שמחת תורה, השיח הציבורי בישראל עוסק רבות בטראומה, בשכול ובפגיעות הנפשיות של משפחות שחייהן השתנו. בתוך כך, קבוצת המטפלים הנפשיים, שתפקידה להקשיב לכאבם של אחרים, מוצאת עצמה מתמודדת עם אתגרים חדשים. מאז מתקפת חמאס, הגבולות המסורתיים בפסיכותרפיה נסדקו, שכן מטפלים ומטופלים חווים את אותה מציאות טראומטית, אזעקות, היכרות עם חיילים פצועים או משפחות שכולות, ומתח ציבורי מתמשך.

החשיפה היומיומית והממושכת לסיפורי אובדן וטראומה גובה מחיר נפשי מהמטפלים. בחודשים הראשונים לאחר הטבח, רבים פעלו מתוך אדרנלין ותחושת שליחות, אך כעת, בשנה השלישית, משאביהם הנפשיים נשחקים, ומופיעים עייפות, קהות רגשית ותחושת התרוקנות. תופעות אלו אינן מעידות על חוסר אכפתיות, אלא לעיתים קרובות הן תוצאה ישירה של אכפתיות ממושכת ללא עיבוד מספק.

אנשי טיפול המלווים משפחות שכולות ונפגעי טרור נדרשים להיות כלי קיבול לכאב עצום, אך לא תמיד ברור להם היכן הם עצמם יכולים לעבד את מה שספגו. השאלה כיצד מטפל חוזר לחייו האישיים לאחר יום שלם של הקשבה לכאב, מבלי שהאנרגיה הרגשית תישאר בחדר הטיפולים, היא קשה במיוחד.

יתרה מכך, המטפלים נדרשים להתמודד עם העובדה שלא ניתן תמיד "לתקן" אובדן או להחזיר את המצב לקדמותו. הצלחה טיפולית אינה תמיד הקלה בכאב, אלא לעיתים נוכחות במקום שבו אין פתרון. כדי להמשיך להחזיק אחרים, גם המטפל עצמו זקוק לתמיכה.

הדרכה מקצועית, ליווי עמיתים וטיפול אישי הם חיוניים לעיבוד החוויות הקשות. היכולת להציב גבולות, לקחת נשימה ולהכיר בכך שלכל יכולת הכלה יש גבול, היא הכרחית. שלוש שנים לאחר הטבח, גם המטפלים צריכים להרשות לעצמם להכיר בפגיעותם, שכן אנושיות זו מאפשרת להם להמשיך להיות נוכחים באמת עבור מטופליהם. מי שמקשיב לאחרים זקוק גם הוא למקום שבו יקשיבו לו.