פליטת השואה שפתחה את ביתה לשורדי הנובה: “פיניתי את הבית פעם אחת. אני לא מפנה אותו יותר"

ללה לוי, בת 30 מראשון לציון, הגיעה לעבוד בבר במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. היא נסעה עם שלוש חברותיה, אך בשל הרגשתה הרעה התרחקה מהרחבה. עם תחילת מטחי הרקטות ב-6:29 בבוקר, הבינה שהמסיבה הסתיימה והחלה בנסיון להימלט מהשטח. היא הצטרפה לבן זוגה, וביחד נסעו ברכב, תוך שהם מבינים שהמצב חמור יותר מירי רקטות. ניסיון למצוא מחסה במיגונית הסתיים בירי לעברם, והם נאלצו להסתתר מאחורי הרכב. לאחר מכן, פגשו רוכבי אופניים שהזהירו אותם מפני חוליה בהמשך הדרך, אך הם המשיכו ובסופו של דבר הגיעו לקיבוץ סעד.

בסעד, שרה, תושבת הקיבוץ מזה שישה עשורים, התכוננה לתפילת שמחת תורה ולא הייתה מעודכנת באירועים. היא שמעה אזעקות וראתה צעירים נכנסים לקיבוץ, אך לא ידעה את היקף האירוע. ללה ראתה את שרה יוצאת מביתה ושואלת אם הם זקוקים לעזרה. כך מצאו עצמם שורדי המסיבה בביתה של שרה, לאחר שהחליטו להיכנס לממ״ד בעקבות פיצוץ סמוך. שרה, שלא הבינה את מלוא חומרת המצב, הציעה להם אוכל ושתייה וסיפרה להם על חייה, כולל גלותה לסיביר כשורדת שואה.

ללה וחבריה הבינו ששרה היא שורדת שואה והחליטו שלא לשתף אותה בפרטי האירועים הקשים כדי לא להלחיץ אותה. כאשר התבקשו להתפנות מהאזור, שרה סירבה בתוקף, באומרה: “אני פיניתי פעם אחת את הבית שלי. אני לא מפנה אותו יותר”. ללה יצאה מסעד עם חלק מהקבוצה, אך שרה ביקשה מהם להשאיר מספר טלפון כדי לוודא שהגיעו בשלום.

הקשר בין ללה לשרה נמשך גם לאחר האירועים. ללה רצתה להוקיר את שרה על עזרתה, והקשר ביניהן התפתח מעבר לאירועי אותו בוקר. הן שמרו על קשר, ללה הוזמנה להדלקת נרות חנוכה עם משפחתה של שרה, והקשר ביניהן הפך לחלק מחייהן. ריף פרץ, מנכ"ל עמותת קהילת שבט הנובה, הדגיש את עוצמת הקשר בין שורדים למצילים, את הכרת התודה, סגירת המעגל והתקווה, ואת מחויבות העמותה ללוות את השורדים במסעם לשיקום.

הסיפורים של ללה ושרה נחשפים במסגרת פרויקט מיוחד של "היום" לרגל 3 שנים לטבח ה-7 באוקטובר, הכולל עדויות של שורדים על אירועי אותו יום, הערבות ההדדית והקשרים שנוצרו.