האם השכולה שרוצה לשנות את השיטה בצה"ל: "מה הוא היה רוצה?"

פרופסור בלה סביצקי, אפידמיולוגית ואם שכולה, פועלת לשינוי מדיניות בצה"ל בנוגע לקצירת זרע לאחר המוות, בעקבות נפילתו של בנה יונתן ב-7 באוקטובר. לאחר נפילתו, ניסתה סביצקי לקצור את זרעו, אך כעבור 70 שעות לא נמצאו תאים חיים, מה שהוביל לאכזבתה הכפולה, אובדן בנה ואובדן האפשרות להמשכיות גנטית ממנו.

סביצקי החלה לחקור את הנושא, ומצאה כי הליך קצירת הזרע לאחר המוות מורכב מבחינה רפואית, משפטית ואתית, וכי השאלה המרכזית היא האם החייל עצמו היה מעוניין בכך. היא יזמה שלושה מחקרים שבחנו את עמדות הגברים בנושא. המחקרים הראו כי אחוז משמעותי מהגברים מתנגדים לקצירת זרעם לאחר מותם, במיוחד אם הבקשה מגיעה מהוריהם או מבנות זוגם, אך רובם תומכים בקבלת הסכמה מוקדמת מחיילים בשירות סדיר ובמילואים.

המחקרים גם העלו כי גברים חוששים מהבאת ילד לעולם שיגדל ללא אביו, מטילים ספק בזכות ההורים להחליט על פוריות בנם לאחר מותו, ומתנגדים לשימוש בזרע ללא הסכמה מפורשת. בנוסף, נמצא עניין מסוים בשימור זרע יזום בגיל צעיר, גם במסגרת השירות הצבאי.

סביצקי מסבירה כי תיעוד מוקדם של רצון החייל בנוגע לקצירת זרע יכול למנוע טעויות בשני הכיוונים: ביצוע קצירה בניגוד לרצונו, או אי-ביצועה כאשר זה היה רצונו. היא מדגישה כי החלטה כזו, המתקבלת על ידי משפחה במצב הלם קיצוני, מורכבת וקשה, ולכן יש לאפשר לחיילים להביע את רצונם מראש. היא פועלת לקדם מדיניות שתאפשר זאת, אך נתקלת בחסמים.

על פי הערכותיה, מאז 7 באוקטובר, כ-121 מקרים של קצירת זרע לאחר המוות בוצעו על גברים שאולי היו מתנגדים לכך, בעוד בכ-284 מקרים שלא בוצעה קצירה, ייתכן שהחיילים היו מעוניינים בכך. היא קוראת לצה"ל לאסוף מידע מכל חייל לגבי רצונו בנושא.