הטענה: אהרון ברק הוביל הפיכה משטרית בישראל

המאמר טוען כי אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, הוביל הפיכה שלטונית בישראל בשנות ה-90, שהעבירה את הכוח מידי נבחרי הציבור לידי מערכת המשפט והבירוקרטיה.

הכותב, שעלה לישראל בשנות ה-90, מתאר את תחושת האכזבה שלו מהמדיניות הממשלתית כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון לאחר עליית רבין לשלטון, ומהתנהלות בג"ץ נגד האינטרסים הלאומיים, כולל מניעת פינוי מסתננים ועיכוב פעולות צה"ל.

לטענת הכותב, מצב זה אינו תוצאה של סולידריות בירוקרטית ספונטנית, אלא של תוכנית מחושבת של ברק להפוך את ישראל ל"דיקטטורה פרוגרסיסטית". הוא מסתמך על דבריו של עורך הדין אילן ציון, שטען כי ברק הוביל "העברת כוח" מידי הרשות המחוקקת והמבצעת לידי מערכת המשפט, הנתמכת על ידי הבירוקרטיה.

המאמר מצטט את ליאת בן-ארי, שכתבה כי "חשוב שהדרג הבירוקרטי יכיר בכוחו לעצב מדיניות", וכי "מרכז הכוח המדיני... עובר מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הבירוקרטי הממונה". הכותב מפרש זאת כהודאה בכך שהמהפכה הושלמה.

הכותב מבקר את ברק על כך שהציג עצמו כמי שמאמין בדמוקרטיה, אך בפועל פעל כ"ליברל לניניסטי", האויב של הדמוקרטיה. הוא מזכיר הצהרות של ברק לפיהן "בית המשפט אינו יוצר חוקים, אלא מפרש אותם", אך בפועל בג"ץ, באישורו של ברק, קבע שכל שינוי חוק מחייב את אישורו "הסביר" של בית המשפט.

בנוסף, המאמר טוען כי ברק, למרות שאמר כי לבית המשפט "אין לא כיס ולא חרב, יש לו רק אמון ציבורי", בפועל התעניין רק ב"כיס ובחרב". ירידת האמון הציבורי בבג"ץ מ-65% ל-41% מוצגת כהוכחה לכך שברק אחראי לפגיעה באמון הציבור, בדומה להאשמות שהוטחו נגד נתניהו.

הכותב טוען כי ברק דחה את הפשרה על הרפורמה המשפטית באביב 2023, ובכך הוכיח את אופיו ה"לניניסטי". הוא משווה את התנהלות האופוזיציה הישראלית, המאוחדת בחרם על נתניהו, להתנהלות ה"לניניסטית" של דחיית פשרות, ומציין כי גם מנהיגי האופוזיציה, כמו אייזנקוט וסגלביץ', מפגינים עמדה אולטימטיבית.

המאמר מסתיים בטענה כי התערבותו הנמרצת של אהרון ברק היא זו שסיכלה את האפשרות לפיוס לאומי במשא ומתן על הרפורמה המשפטית ב-2023.