הכיסא המתנדנד, כיסא האחריות | דביר קריב

המאמר דן בחשיבות לקיחת אחריות על ידי מנהיגים ובעלי תפקידים, במיוחד לאור אירועי 7 באוקטובר. הכותב, דביר קריב, טוען כי כיסא שלא מתנדנד לאחר כישלון חמור אינו מעיד על יציבות אלא על סכנה למדינה. הוא משווה את האחריות לחגורת בטיחות ברכב, שנועדה להחזיק את הנהג במקומו בעת טלטלות, ולא להעניש אותו. ללא מנגנון זה, מתפתחת תחושה מסוכנת שהכיסא יציב ללא קשר לתוצאות, מה שמוביל לאסונות הבאים.

קריב מביא דוגמאות היסטוריות כמו ועדת אגרנט, בה התפטרה גולדה מאיר למרות שהאחריות הוטלה על הדרג הצבאי, ורצח רבין, שלאחריו שילמו ראש השב״כ ובעלי תפקידים נוספים מחיר אישי. הוא מציין כי במקרים אלו, ההתפטרות לא נועדה כעונש אלא כדי להבהיר שסמכות ואחריות הולכות יחד, וכי המחליפים ידעו שהכיסא אינו קבוע.

בהתייחס ל-7 באוקטובר, מציין הכותב כי למרות שהיה מודיעין ושמירה, לא הייתה אמונה באיום, מה שהוביל לאסון. הוא מדגיש כי בכירי צה"ל ומערכת הביטחון לקחו אחריות וחלקם סיימו את תפקידם, לא כעונש אלא כחלק מתרבות של אחריות. הוא מזכיר גם את אירוע מטוס הפליי-דובאי, בו טייס משנה ניסה לבצע פיגוע, ומציין כי למרות שעדיין מוקדם לדעת את כל פרטי הכשל, היו נורות אדומות.

הכותב מביא דוגמאות מהעולם, כמו התפטרות שר התחבורה ביוון לאחר אסון רכבות והתפטרות שר התחבורה בסרביה לאחר קריסת סככה, כהמחשה לאחריות מוסרית על הנעשה בתחום שבראשו עומדים. הוא מסיים בשאלה כיצד הייתה נראית ישראל אילו ראש הממשלה היה לוקח אחריות עליונה ומתפטר לאחר 7 באוקטובר, וטוען כי הדבר היה עשוי לשנות משהו עמוק במדינה. הוא משבח את התפטרותו של ליברמן ב-2018 עקב מדיניות מול חמאס, ורואה בכך דוגמה לאדם שקם מהכיסא כשחשב שהמדיניות מובילה לאסון ולא הצליח לשנותה. הכיסא המתנדנד, לטענתו, אינו חולשה אלא חגורת בטיחות של ישראל, המבטיחה שמנהיגים יבינו את משמעות האחריות ולא יתעלמו מאזהרות.