"זה חוסר שלא ייסגר לעולם": שנה אחרי שהבנים הושבו מעזה

במלאת שנה להשבת גופותיהם של עוז דניאל, עומר נאוטרה ותמיר נמרודי ז"ל לישראל, אימהותיהם מספרות על התקופה הקשה של חרדה, תקווה, שבר וגעגועים בלתי פוסקים. מירב דניאל, אמו של עוז, מתארת את התהליך שעברו בני המשפחה מאז חטיפתו ב-7 באוקטובר, דרך ההודעה על מותו בפברואר 2024, ועד להשבתו לקבורה בנובמבר 2025. היא מספרת על אבל מושהה, על הפחדים שחוו, ועל הקושי להמשיך לחיות למרות האובדן. "הגעגוע הוא אחד הדברים הכי קשים שיש", היא אומרת, ומוסיפה כי היא מתגעגעת למה שהיה וגם למה שאמור היה להיות. היא מוצאת כוחות להמשיך בחייה מתוך רצון לעשות נחת לבנה שנפל בהגנה על הבית.

אמו של עומר נאוטרה מתארת את חוסר הוודאות של 14 חודשים בהם לא ידעו אם בנם נהרג, ואת השנה הנוספת שחלפה עד שהוחזר. היא מציינת כי למרות שהחזרתו הייתה "סטירת לחי של המציאות" ו"סגירה של איזו ציפייה", עבורה זהו "חוסר שלא ייסגר לעולם". היא מספרת על המאבק להשבת חטופים אחרים לאחר מכן, ועל ההשפעה של התקופה על העסק המשפחתי. היא מוצאת נחמה ביוזמות לזכרו של עומר ובשיחות עם אנשים שעוסקים בעשייה חברתית.

אמו של תמיר נמרודי מספרת על התקווה שלא ויתרו עליה גם כשהסבירות להשבתו בחיים הייתה נמוכה, ועל הכאב הגדול שחש אביו, אלון, כשהמאבק הסתיים. היא מתארת את הקושי העצום בפרידה ממנו לאחר שנתיים של מאבק, ואת העובדה שהוא "פה, לא כמו שרצינו, אבל הוא פה". היא חוששת מצפייה בתיעודים נוספים שעשויים לפתוח מחדש את הפצע, אך מוצאת נחמה בכך שלא היו סימני התעללות דרמטיים. היא משתדלת להנציח את זכרו דרך עשייה משמעותית, כמו ליווי טירונים, ומדגישה כי היא משתנה בעקבות האובדן אך אינה "צומחת על הגבו". היא חשה "חתיכה חסרה בלב" אך לומדת מחדש לנשום.