מדוע רמטכ"לים נכשלים בפוליטיקה?

מאז הקמתה, ישראל היא מדינה דמוקרטית ייחודית שבה הצבא שזור בעם. מלחמות תכופות ומוכנות מתמדת להגנה מפני אויבים יצרו מצב בו חיילים וקצינים נהנים מאהדה וכבוד ציבורי. מצב זה יצר קאסטה קטנה אך משפיעה של ראשי מטה כללי לשעבר, שרבים מהם האמינו כי יכולתם לנהל את צה"ל תתורגם להצלחה בניהול המדינה. אולם, היסטורית, רובם נכשלו בפוליטיקה.

משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי, היה אגדה צבאית אך פוליטיקאי חסר החלטיות, במיוחד בתפקידו כשר הביטחון לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים. גם לאחר מכן, בתפקידים פוליטיים, תרומתו הייתה שולית.

יצחק רבין, הרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים, נכשל בניסיונו הראשון כראש ממשלה בשל חוסר ניסיון פוליטי וניהולי. כישלון זה, שנגרם מצעדים פוליטיים שגויים ולא משערוריית חשבון המטבע שלו, הוביל לנפילת ממשלתו.

יגאל ידין, הרמטכ"ל השני, הקים את מפלגת ד"ש מתוך רצון לשינוי, וזכה לתמיכה רבה בבחירות 1977. עם זאת, המפלגה התפרקה במהירות עקב חוסר הבנה שפוליטיקה שונה מפיקוד צבאי. ידין גם טעה בהערכותיו הפוליטיות, כשהתנגד להפצצת הכור הגרעיני בעיראק.

רפאל איתן (רפול), הרמטכ"ל האחד עשר, הקים את מפלגת צומת. למרות הצלחה ראשונית בבחירות 1992, חוסר ניסיונו הפוליטי והכנסת אנשים לא מתאימים לרשימתו, כמו גונן שגב ואלכס גולדfarb, הובילו לבגידה מצד חבריו ולתמיכתם בממשלת רבין, מה שאפשר את הסכמי אוסלו.

יצחק רבין, בכהונתו השנייה כראש ממשלה, הוביל את המדינה להסכמי אוסלו, למרות ניסיונו, והביא את ערפאת לישראל. בנימין נתניהו, בכהונתו הראשונה, המשיך במדיניות זו.

אהוד ברק, הרמטכ"ל הארבעה עשר, הפך לראש ממשלה אך כשל בכהונתו הקצרה, שכללה נסיגה מלבנון וניסיון להעביר את רמת הגולן לסוריה. הוא הוכיח חוסר יכולת פוליטית.

אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל החמישה עשר, הקים את מפלגת המרכז, שזכתה לתמיכה רבה בסקרים אך רק 6 מנדטים בבחירות 1999, ונעלמה במהרה.

שאול מופז, הרמטכ"ל השישה עשר, תמך בהתנתקות חד-צדדית, למרות עיכובים בעבודות הביטחון. הוא עבר דרך מפלגות שונות אך נעלם מהזירה הפוליטית.

משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל השבעה עשר, גינה בפומבי את החייל אליור אזריה עוד לפני סיום החקירה והמשפט. הוא ניסה להקים רשימות פוליטיות אך נכשל.

בני גנץ, הרמטכ"ל העשרים, נחשב לכישלון פוליטי, כשהפך לראש הממשלה החלופי הראשון שלא מילא את תפקידו. מפלגתו, כחול-לבן, צנחה מסקרים של 33 מנדטים לכדי סכנת אי-מעבר לאחוז החסימה.

המסקנה הכללית היא שפיקוד צבאי אינו מבטיח הצלחה פוליטית. נדרשים ניסיון, ידע, כישורים פוליטיים ובניית פלטפורמה רעיונית ואנושית.