עפרי ביבס: ״שלוש שנים חלפו, ועדיין קשה להאמין ששירי, אריאל וכפיר אינם״

עפרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, נשאה דברים באירוע לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, והתייחסה לקושי לעכל את חלוף הזמן מול תחושת האובדן שנותרה כמעט ללא שינוי. בנאומה, שהתקיים במרכז פרס לשלום ולחדשנות במסגרת תערוכה של מועצת אוקטובר, תיארה ביבס את הגעגוע לשירי, אריאל וכפיר, ואת הפער הבלתי נתפס בין החיים שלפני 7 באוקטובר למציאות שאחריו.

לדבריה, גם לאחר שלוש שנים קשה לה לקבל את העובדה שהם אינם עוד, וכי מה שהיה בעבר מציאות יומיומית הפך לזיכרון. ביבס הדגישה כי עבור משפחות רבות שנפגעו בטבח, הזמן אינו בהכרח מרפא את הפצע, אלא משנה את האופן שבו נושאים אותו, והזיכרונות הופכים לחלק עמוק יותר מחיי היומיום.

לצד דברי הזיכרון והגעגוע, הקדישה ביבס חלק משמעותי מנאומה לשאלת האחריות לאירועי 7 באוקטובר. היא התייחסה למה שכינתה "המחדל" ולתחושה שהשאלות הקשות עדיין לא קיבלו מענה מספק. לדבריה, בני המשפחות אינם מתכוונים להסתפק בזיכרון בלבד, וכי ההנצחה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא בירור מלא של מה שקרה, מי ידע, מי קיבל החלטות ומה ניתן היה לעשות אחרת.

ביבס הבהירה כי גם בחלוף שלוש שנים המשפחה אינה מתכוונת להפסיק לדרוש תשובות, והעובדה שהזמן עבר אינה מוחקת את החובה לבחון את הכשלים שהובילו לאירועי אותו יום ולא את הצורך באחריות מצד מי שנשאו בתפקידים הרלוונטיים. היא חזרה על כך שהזיכרון, מבחינתה, קשור ישירות גם לדרישה ציבורית, לא רק לזכור את מי שאינם, אלא לוודא שהאירועים ייבדקו לעומק והמסקנות לא יישארו רק ברמת ההצהרות.

משפחת ביבס הפכה מאז הטבח לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם אסון 7 באוקטובר. סיפורם של שירי, אריאל וכפיר נגע בלבם של רבים בישראל ובעולם. חזרתו של ירדן ביבס לישראל לא השלימה את מה שאבד, והמשפחה נאלצה להתמודד עם מציאות שבה לצד השיבה ניצב גם האבל הכבד. האירוע במרכז פרס ביקש לחבר בין זיכרון אישי לאחריות ציבורית, ועפרי ביבס גילמה בנאומה את שני הממדים הללו, כאחות ודודה שמתגעגעת, וכקול שמבקש להמשיך להציב שאלות גם כשהזמן עובר. המסר שלה נותר חד וברור: לצד הכאב והגעגוע, קיימת מחויבות להמשיך לשאול, לדרוש תשובות ולבקש אחריות, לא רק בשם משפחת ביבס, אלא בשם כל מי שאיבד את יקיריו באותו יום.