מנגנונים נגד ישראל: האו"ם מנסה להציל את העולם מפני המדינה היהודית | דוד בן בסט

המאמר טוען כי האו"ם, שנוסד לסייע במאבק נגד זוועות מלחמה ורצח עם, פועל כיום באופן הפוך כלפי ישראל, כאילו תפקידו להציל את העולם דווקא ממנה. הכותב, דוד בן בסט, מבקר את השימוש הסלקטיבי בזכויות אדם ובצדק, שהופכים לכלים פוליטיים המשרתים צביעות. כדוגמה לכך מוצגת הרחבת מאגר החברות הקשורות להתנחלויות ביהודה ושומרון, הכולל 214 חברות, ביניהן תנובה ונטפים. למרות שהמאגר אינו פסק דין פלילי, הוא משמש כבסיס למסעות חרם, הפוגעים לא רק בישראלים אלא גם בעובדים פלסטינים.

בן בסט מצביע על סעיף 7 בסדר היום של מועצת זכויות האדם, המייחד דיון קבוע לישראל, ועל החלטת העצרת מספטמבר 2024 שדרשה לסיים את הנוכחות הישראלית בשטחים בתוך שנה. הוא מדגיש את הפער בין הנחרצות כלפי ישראל לבין אוזלת היד מול מדינות כמו רוסיה וסין, המחזיקות במושבים קבועים ובזכות וטו במועצת הביטחון. הפער בין עוצמה מדינית לסמכות מוסרית מודגם גם בהחלטת העצרת מ-1975 שהשוותה את הציונות לגזענות, בוטלה ב-1991, אך רוח הדברים נותרה.

המאמר מותח ביקורת על מנהיגים מערביים, בהם נשיא צרפת עמנואל מקרון, ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס, וראשי ממשלת בריטניה לשעבר ובהווה קיר סטארמר ואנדי ברנהאם. מקרון מוצג כמחפש שעיר לעזאזל, ודבריו על הכרה במדינה פלסטינית נתפסים כנבובים ללא מענה ביטחוני אמיתי. סאנצ'ס מואשם בהטפה לישראל תוך התעלמות מהיסטוריה ספרדית, ובהאשמת ישראל ב"רצח עם" מבלי לממש את חובתו לסייע לפליטים פלסטינים. בריטניה מוזכרת בהקשר של הספר הלבן והכלאת מעפילים בקפריסין, והולנד מוזכרת בהגבלות על תוצרת התנחלויות.

הכותב מבקר גם את קטאר, המארחת את הנהגת חמאס, ואת איראן, המממנת ארגוני טרור, וטוען שגינוי ישראל אינו אסטרטגיה יעילה נגד איומים אזוריים. הוא מזכיר את כישלונות האו"ם במניעת רצח עם ברואנדה ובדארפור, ומדגיש כי החלטות שאינן עוצרות את הרוצחים חסרות תועלת לקורבנות. המאמר מסתיים בקריאה לישראל לחשוף את הצביעות של מדינות החברות באו"ם ולהוקיע את המנגנון המאפשר "פשיטת רגל מוסרית" של הארגון.