ביקורת חריפה על מדינות ערב המנרמלות קשרים עם ישראל

המאמר מבקר בחריפות את מרוקו, בחריין ואיחוד האמירויות על כך שלא נסוגו מאולם האו"ם במהלך נאום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הכותב מאשים מדינות אלו בשיתוף פעולה עם מה שהוא מכנה "הלכינטנות" של נתניהו, ורואה בכך "בושה וחרפה" לאור היותן מדינות ערביות ומוסלמיות. נזכר כי בחריין ואיחוד האמירויות חתמו על הסכמי אברהם בשנת 2020 בחסות נשיא ארצות הברית דאז, דונלד טראמפ.

בנוגע לבחריין, המאמר מציין את גודלה הקטן ואוכלוסייתה הדלילה, ומתאר את מלכה כמי שנוטה לשקר בנוגע לסוגיה הפלסטינית. ציטוט של שר החוץ הבחרייני, עבד אל-לטיף א-זיאני, על הסכם השלום כ"צעד להשבת זכויות העם הפלסטיני", נדחה על ידי הכותב כ"שקר ותועבה", שכן לטענתו ישראל מתכחשת לזכויות אלו. כמו כן, מצוין כי הפלסטינים עצמם לא ידעו על ההסכם עד פרסומו, והנהגתם דחתה אותו כ"בגידה בירושלים, באל-אקצא ובסוגיה הפלסטינית".

לגבי מרוקו, המאמר רומז על היסטוריה של "שיתוף פעולה ובגידה", החל מייצוא יהודים לישראל בשנות ה-50 ועד למדיניותו של המלך חסן השני, שבה ממשיך בנו, המלך מוחמד השישי.

באשר לאיחוד האמירויות, המאמר מתאר את מצבה הדמוגרפי הייחודי, עם רוב זרים, וטוען שהיא רואה בישראל מושיעה כלכלית ופוליטית. הסיבה לאי-הנסיגה מנאום נתניהו מוסברת בכך שישראל סייעה לאיחוד האמירויות בהגנה מפני מתקפות איראניות, כולל אספקת מערכות הגנה. הכותב תוהה אם אין לאיחוד האמירויות חוב כלפי הפלסטינים, שתרמו לפיתוחה בתחומים כמו חינוך, בנייה וייעוץ, ומזכיר את תפקידו של היועץ הפוליטי הפלסטיני מוחמד דחלאן. המאמר מסכם בציטוט של אנליסט ערבי, המתאר את המדיניות הזו כ"ויתור על אחריות לאומית ואתית" ו"התמזגות בפרויקט שמייצר מלחמות".