שלוש שנים למלחמה: ארוכה, מפותלת ורחוקה מסיום

שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, היא מוגדרת כארוכה והעזה ביותר בתולדות ישראל, ובעלת היקף גיאוגרפי רחב ושחקנים רבים. למרות שינויים דרמטיים כמו קריסת משטר אסד והמערכה נגד איראן, רבים מהאתגרים נותרו בעינם. מחנה ההתנגדות, המבוסס על תפיסת "המוקאוומה" (מערכות התשה א-סימטריות), רכש יכולות צבאיות ופיתח אמונה ביכולתו להכריע את ישראל. מתקפת ה-7 באוקטובר העניקה למחנה זה אופטימיות, אך התפתחויות מאוחרות יותר, כמו חוסנה של ישראל והמכות הקשות שספג המחנה, הביאו לאכזבה. משטר אסד קרס, ותפיסת "איחוד הזירות" לא מומשה, מה שהציל את ישראל.

הכישלון החריף גרם להספדים על מחנה ההתנגדות, אך הוא לא איים על קיומו אלא הוביל לחשבון נפש וללקחים אסטרטגיים. הלקחים כוללים את הצורך בשיפור התיאום הפנימי בין חברות הציר, כפי שמסביר החוקר מוסא אל-סאדה, ואת החזרה למאפייני גרילה והתשה א-סימטריים, תוך חרטה על המיסוד הצבאי שחשף את חולשותיהם. לדברי החוקר הלבנוני עלי זעיתר, "מה שקרס אינו ההתנגדות כרעיון, אלא האופן שבה היא באה לידי ביטוי מעשי", והדגיש כי חיסולים אינם מחסלים רעיונות אלא מולידים דורות חדשים.

מבחינת ישראל, המלחמה מציבה פרדוקס: אויביה הוכו קשות, וישראל הפגינה יכולות חסרות תקדים, תפסה שטחים ורקמה ברית עם וושינגטון. עם זאת, הכרעה או הבטחה להכחדת האויב לא מומשו, מה שמחייב מלחמה מתמשכת ללא סיום מוגדר. האיומים לא התאדו, ואף החריפו בחלק מהזירות. המשטר באיראן שרד, חיזבאללה וחמאס שרדו, ומחנה ההתנגדות משתקם. בריתות אזוריות חדשות לא נוצרו, ומעמדה הבינלאומי של ישראל רעוע, הנתפס כמדינה קיצונית ומתמכרת לכוח, המובילה לבידוד גובר.

גורמי ההתנגדות רואים את המפולת המדינית של ישראל כהישג גדול, כפי שמודגם במאמר מערכת באתר חמאס, המצביע על עליית הנושא הפלסטיני והבלימת הנורמליזציה. הם תופסים את מתקפת ה-7 באוקטובר כנקודת מפנה היסטורית. האופטימיות שלהם נובעת גם מהעמקת השסעים הפנימיים בישראל, כמו משבר חוק הגיוס, והתפוררות הלכידות והחזון המשותף. על רקע זה, נשאלת השאלה האם ההישענות על כוח צבאי בלבד היא מתכון לשיפור המצב האסטרטגי, והאם לא הגיעה העת לפתח ראייה מורכבת יותר ולהפעיל כוח מאוזן כדי למנוע מפלה אסטרטגית.