הדרוזים והאשליות של מנסור עבאס: לקחי מדיניות שלא נלמדו

מאמר דעה המנתח את יחסי המדינה עם העדה הדרוזית כשיעור פוליטי עבור הציבור הערבי, ובפרט עבור חבר הכנסת מנסור עבאס. הכותב טוען כי למרות ההצהרות על "יחסים היסטוריים" בין המדינה לדרוזים, בפועל הם סובלים מאפליה קשה בתחומי התכנון והבנייה. ביישובים הדרוזיים קיימים כ-2,162 בתים ללא היתרי בנייה, מתוכם 292 בירכא בלבד, מה שחושף את בעליהם לסכנת הריסה וקנסות כבדים. בנוסף, כ-80% מאדמות היישובים הדרוזיים הופקעו על ידי המדינה או גופים על-מדינתיים.

הכותב מבקר בחריפות את מנסור עבאס וגורמים ערבים נוספים, שלטענתו "רוכבים על ראשם" ומהמרים על עתיד פוליטי מפסיד. הוא טוען שהם מתעלמים מלקחי העבר, שבהם יחסים היסטוריים לא מנעו אפליה, וכי המדינה מנצלת את חולשתם. לטענתו, הכרה מילולית בחגיהם של הדרוזים לא תורגמה לסיוע ממשלתי נגד פשיעה מאורגנת, בעוד שהם ממשיכים להיות מופלים לרעה, למשל על ידי חוק הלאום.

המאמר מדגיש כי חוק הלאום, וחוק קמיניץ, התעלמו מהקשר ההיסטורי של הדרוזים עם המדינה, מתרומתם לביטחון, וממעמדם כ"שותפים" במדינה. כעת, לטענת הכותב, המדינה רואה בדרוזים "שכירי חרב" או "בני ערובה" שניתן לנצלם לצרכיה, מבלי להבטיח להם שוויון. הכותב קורא למנסור עבאס להפסיק להפיץ "אשליות" ולהתמודד עם המציאות הקשה, שכן מודל הפשרת הזהות וההתקרבות למרכז השלטון מובילה רק לאפליה ודחייה.

הכותב מסיים בקביעה כי הניסיון הדרוזי מוכיח את כשלון מודלו של עבאס, אלא אם כן הוא משרת אג'נדות זרות. הוא קורא לציבור הערבי להיאבק על זכויותיו ולא להתפשר על זהותו, ומציין כי מפלגת "חד"ש" (המשותפת) מייצגת טוב יותר את עמדת הציבור.