לצרוח "ביבי אשם" או "טבח ביבי" - זה ניצול של דם הנרצחים | מאיר עוזיאל

הכותב מאיר עוזיאל טוען כי צרחות "ביבי אשם" או "טבח ביבי" לאחר אירועי ה-7 באוקטובר מהוות ניצול ציני של דם הנרצחים, ומוכיחות כי הציבור לא למד דבר מהאסון. לטענתו, ביקורת לגיטימית הייתה צריכה להיות מנוסחת כ"גם ביבי אשם", אך הצעקות חסרות הפשר הן ניצול מפלגתי ציני.

עוזיאל מבקר את אלו הממשיכים להאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, וטוען כי השאלות האמיתיות בנוגע ל-7 באוקטובר אינן קלות ואינן קשורות רק לנתניהו. הוא מזכיר כי בזמן האסון, אנשים צעקו "איפה הצבא?" ולא "איפה ביבי?".

הכותב מביע אכזבה עמוקה מתוצאות בחירות שנערכו בתיכון בליך ברמת גן, בהן קיבלו הליכוד ונתניהו אחוז נמוך, וכן משיעור ההצבעה הנמוך למפלגות מסוימות. הוא תוהה כיצד צעירים, שאמורים להיות רגישים לצדק, אינם מושפעים מסיקור משפט נתניהו או מ"עוולות מערכת החוק". הוא גם מותח ביקורת על אחוז ההצבעה הנמוך לליכוד ונתניהו, ועל תמיכה במפלגות אחרות, כמו זו של איזנקוט, ועל בחירתם בבנט, אותו הוא מכנה "אדם שהעביר את בירת ישראל לרעננה" ו"עשה ראש ממשלה בטריקים ושטיקים".

עוזיאל משווה את המצב למלחמת יום הכיפורים, בה הופתעה ישראל על ידי מצרים וסוריה למרות שלטון "המערך" בראשות גולדה מאיר, שזכתה אז בשיא מנדטים. הוא טוען כי גם אז, כמו ב-7 באוקטובר, "הטובים בעיני עצמם" טעו, והדבר לא השפיע על תוצאות הבחירות שלאחר מכן. הוא מציין כי גם אז, למרות ההפתעה, הציבור בחר שוב במפלגות דומות, כולל גולדה מאיר ומשה דיין.

הכותב מדגיש כי שנאה, חוסר אחריות ופילוג לא פסקו גם לאחר 7 באוקטובר, והניצול הפוליטי של האסון ממשיך. הוא מזהיר כי אם האסון מנוצל רק לרווח מפלגתי, אי אפשר להתגונן מפני ההפתעה הבאה, שעליה, לדבריו, כבר עובדים. הוא מציין כי בהפגנות לפני 7 באוקטובר לא נשמעה קריאה לתקוף את עזה, למרות שהיה ניתן לצפות זאת.