הנגב והגליל נשארו מאחור. גם חזון בן-גוריון | ד"ר אסתר לוצאטו

מאמר מאת ד"ר אסתר לוצאטו טוען כי ישראל מתרכזת באופן מסוכן במישור החוף, בעוד הנגב והגליל נותרים מאחור, מה שמחליש את המדינה כולה. בן-גוריון, כך נכתב, הזהיר מפני ריכוזיות יתר וראה בפיזור אוכלוסייה צורך ביטחוני ודמוגרפי עליון, כפי שהתבטא בהקמת 11 נקודות בנגב ב-1948 ובהחלטה על הקמת מצפים בגליל בשנות ה-70. מדיניות זו נמשכה גם בשנות ה-90 עם חקיקת חוקים לפיתוח הנגב והגליל, מתוך הבנה שפיזור אוכלוסייה הוא בניין הארץ.

כיום, המציאות שונה. חסרות תוכניות לאומיות ברורות לנגב ולגליל, כאשר כרבע מאוכלוסיית ישראל, כ-2.48 מיליון איש, גרים בשני אזורים אלו המהווים 70% משטח המדינה. למרות זאת, מנועי הצמיחה, מקורות ההון, מקומות העבודה האיכותיים והשירותים המתקדמים ממשיכים להתרכז במרכז הארץ. ריכוזיות זו, המכונה "מדינה קטנה, רזה וחכמה", מעמיקה פערים, מרכזת סיכונים ומעמיסה על תשתיות המרכז, ומהווה סכנה קיומית.

המאמר מדגיש כי הבעיה אינה הצלחת המרכז, אלא חוסר יצירת מוקדי כוח חזקים בפריפריה. באר שבע והגליל היו צריכים להיות מטרופולינים לאומיים משמעותיים. כאשר המדינה אינה מייצרת הזדמנויות, האוכלוסייה אינה מתפזרת, מה שיוצר מעגל קסמים הפועל בכיוונים מנוגדים: צעירים עוברים למרכז בו יש תעסוקה ושירותים איכותיים, מה שמושך חברות נוספות ויוצר ריכוזיות גוברת.

המאמר מזהיר כי המרכז עצמו ישלם מחיר כבד, ואף יקרוס תחת העומס על תשתיותיו. בנוסף, ריכוזיות זו מהווה סיכון ביטחוני משמעותי, שכן המלחמות האחרונות הוכיחו כי אין עוד מושג של "עורף" והמרכז פגיע מתמיד. ישראל זקוקה לנגב ולגליל כדי לפזר אוכלוסייה וסיכונים, ולבנות מנועי צמיחה נוספים.

לקראת הבחירות, המאמר קורא לציבור לדרוש מהמפלגות תוכניות לאומיות מדידות לחיזוק הנגב והגליל, הכוללות יעדי אוכלוסייה, יצירת מקומות עבודה, פיתוח תשתיות, וחיזוק מטרופולינים כמו באר שבע וחיפה. נדרש לוח מחוונים לאומי שקוף למעקב אחר ביצוע ההבטחות, ולא עוד החלטות ממשלה שקשה לעקוב אחריהן. האחריות מוטלת על הדרג הפוליטי הנבחר, שעליו להוביל ולא להיכנע לתירוצים של פקידים.