משפטי נירנברג: צדק, נקמה וההכרה בפשעי הנאצים

בית הדין הצבאי הבינלאומי (МВТ) בנירנברג, שהתקיים בין נובמבר 1945 לאוקטובר 1946, העמיד לדין 24 מבכירי גרמניה הנאצית. התובע הבריטי, הארטלי שוקרוס, תיאר את פשעי הנאצים כ"אימהות שלא ידעו דוגמתן". ההחלטה על הקמת הטריבונל התקבלה בלונדון באוגוסט 1945, כחלק מהרצון להעניש את האחראים לפשעים שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה, רצון שהובע עוד ב-1941 על ידי נשיא ארה"ב רוזוולט וראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל. הטריבונל, שכלל שופטים מארבע מדינות הקואליציה, קבע לראשונה בהיסטוריה כי ענישה על פשעי מלחמה היא מדיניות רשמית.

יהודים מילאו תפקיד משמעותי בהקמת הטריבונל ובהכנת המשפט. המשפטן הסובייטי אהרון טריינין היה פעיל בוועדה לחקירת פשעי הנאצים וקידם את רעיון בית הדין הפלילי הבינלאומי. הציוני נחום גולדמן הזהיר מפני השלכות רצח העם של יהודי אירופה, והקונגרס היהודי העולמי סייע באיסוף ראיות והדגיש את רדיפת היהודים כמרכיב מרכזי במשפט. עורכי הדין האמריקאים מורי קיי ברנייס ודייוויד מרקוס היו מעורבים בתכנון ההליכים המשפטיים ובבחירת אנשי צוות.

האישומים כללו פשעים נגד השלום, נגד האנושות, הפרת חוקי מלחמה וקשירת קשר. למרות שהנאצים תכננו להשמיד את כל היהודים, הם רדפו והשמידו גם קבוצות אתניות וחברתיות אחרות. הנאשמים הכחישו את ידיעתם על הפשעים, אך התביעה הציגה ראיות מוצקות, כולל עדויות של ניצולים, מסמכים גרמניים, תמונות וסרטים תיעודיים.

במהלך המשפט נחשפו עדויות מזעזעות על שיטות ההשמדה, כולל עדויות על שימוש בגז ציקלון B, הוצאות להורג המוניות, ניסויים רפואיים, והתעללות שיטתית. עדויות של ניצולים כמו מארי-קלוד ואיאן-קוטורייה, וכן מסמכים גרמניים, חשפו את היקף הזוועות. התביעה הציגה כ-100 אלף מסמכים, 100 אלף קילוגרמים של סרטי קולנוע ו-25 אלף תמונות. התובע הראשי האמריקאי, רוברט ג'קסון, ציין כי 60% מ-9.6 מיליון היהודים באירופה נספו.

ב-30 בספטמבר עד 1 באוקטובר 1946 הוכרז פסק הדין. 12 נאשמים נידונו למוות, ביניהם גרינג, ריבנטרופ וקלטנברונר. אחרים נידונו למאסר עולם או לתקופות מאסר שונות. ארגונים כמו האס אס, הס״ד והגסטפו הוכרזו כארגונים פושעים. פסק הדין בנירנברג היווה אבן דרך בהכרה ברצח עם כפשע נגד האנושות ובקביעת אחריות אישית לפשעים כאלה, למרות ביקורות על הוגנותו וטענות ל"משפט של המנצחים".