עוד חוזר השיר אל העמק: מאה שנים של אדמה, חריש ותקווה

השיר החדש "שדה שבעמק", בביצוע אלי גורנשטיין למילים של יעקב שרייבמן ולחן של נדב ויקינסקי, מעורר הדים לשירי העמק מתחילת ההתיישבות. השיר, המשלב צלילים עכשוויים עם השראות מיוצרים כמו לאונרד כהן וניק קייב, מתאר את האדם החורש וממתין לגשם, בדומה לשירי החלוצים מלפני מאה שנה. אולם, בניגוד לשירי העבר, השיר החדש משקף גם את השינויים שעברה הארץ ואת תחושת החקלאות המידלדלת, לצד כמיהה לתיקון.

השיר נולד מתוך סיפור משפחתי על סבו של שרייבמן, איכר שחרש את אדמת העמק. במהלך העבודה על השיר, גורנשטיין הבין שהמילים מתארות גם את המציאות העכשווית, את "החלום ושברו" ואת ההתמודדות עם אתגרי החיים, כגון אכזבות, אהבות ופרידות, המטפורה לחריש בחיי האדם.

השיר החדש מהדהד שירי עמק ותיקים יותר, כמו "שירת העמק" של יהודה קרני משנת 1925, שגם בו מתוארים קשיי החקלאות וההתמודדות עם אדמה קשה וגשם מאחר, אך גם התקווה וההתמדה. שירים נוספים כמו "שדות שבעמק" של לוי בן-אמיתי משנת 1937, "עמק" של רפאל אליעז משנות השלושים, ו"שיר העמק" (באה מנוחה ליגע) של נתן אלתרמן משנת 1934, משקפים אף הם את הקשר העמוק בין האדם לאדמה, בין החקלאות לחיים עצמם, ולעיתים גם את הסכנות והאיומים לצד השלווה.

השיר "שדה שבעמק" מחבר בין הדימויים החקלאיים הקלאסיים, האדמה, החריש, הגשם, הקציר, לבין החוויה האנושית העכשווית. הוא משקף את המורשת של מאה שנות התיישבות, את השינויים שעברו על הארץ ועל החקלאות, ואת ההתמודדות המתמשכת של האדם עם גורלו, תוך שמירה על תקווה לעתיד טוב יותר. השיר החדש, למרות צלילו המוכר, נושא עמו את משא הזמן והניסיון של מאה שנים.

הכותב מאחל שבשנה הבאה תהיה זריעה וקציר מוצלחים, ושלום לתושבי העמק ולישראל כולה.