כיצד ישראל פועלת במקרה של חטיפת מטוס: פרוטוקול מפורט

אירוע חטיפת מטוס לכאורה של חברת Flydubai, שהסתיים ללא נפגעים, חשף את הפרוטוקולים של ישראל להתמודדות עם תרחישים מסוג זה. המטוס, שהכיל למעלה מ-170 נוסעים, נחת לבסוף בסעודיה לאחר שהטייס השני, בסיוע נוסעים, השתלט על החוטף. ישראל, המתרגלת תרחישים אלו למעלה משני עשורים, מפעילה מערך מורכב הכולל את חיל האוויר, משרד התחבורה, המוסד ושב"כ.

הפרוטוקול מתחיל בבדיקת אותות מצוקה, כגון קוד 7500, או מידע מודיעיני המצביע על חטיפה. מערכות המעקב הישראליות יכולות לזהות מטוסים חשודים ממרחק של כ-2,000 קילומטרים. בשלב זה, נבדקת האפשרות לתקלה טכנית או טעות אנוש, תוך תיאום עם רשויות תעופה במדינות אחרות.

אם החשד לא נשלל, חיל האוויר מטיס מטוסי קרב למקום. מטרתם הראשונית היא לא לאיים על המטוס, אלא ליצור קשר ויזואלי, להעביר מסרים ולהבין את המצב הפנימי. המבצע מנוהל ממרכז הבקרה הראשי של חיל האוויר בקריה, תל אביב.

לאחר מכן, נעשה ניסיון להסיט את המטוס ממסלולו ולנחותו במקום מרוחק מאזורים מיושבים. במקביל, צוותי משא ומתן מנסים ליצור קשר עם החוטפים, ומודיעין אוסף מידע על המעורבים וכוונותיהם.

במקרה של איום ממשי לפיגוע טרור, כמו שימוש במטוס כנשק, המקרה מועבר לדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר, הכולל את הרמטכ"ל, ראשי המוסד ושב"כ. ההחלטה על הפלת מטוס, תרחיש קיצון המכונה "רמה 3", מתקבלת רק אם אין ברירה אחרת, ולרוב עוד לפני כניסתו למרחב האווירי הישראלי, בשל הקרבה הגיאוגרפית של גבולות המדינה לאזורים המרכזיים.

במקרה של נחיתת המטוס, מתחיל שלב נוסף הכולל בידוד, משא ומתן לשחרור בני ערובה ונטרול האיום על ידי כוחות הביטחון. אירוע ה-Flydubai שימש כבדיקה מעשית למערכת, ונסיבותיו נחקרות כעת.