התמכרות לליגיונר: הטעות החוזרת שעושים בנבחרת

מאמר דעה מאת פרנקו ספורט 5 מבקר את ההעדפה השיטתית של שחקני כדורגל ישראלים המשחקים בחו"ל ("ליגיונרים") על פני שחקנים בליגת העל, גם כאשר אלו האחרונים משחקים באופן קבוע ומוכיחים יכולת. הכותב טוען כי הזימון של שחקנים שאינם משחקים בקבוצותיהם בחו"ל, או שמשחקים דקות מועטות בליגות פחות בכירות, הפך לנורמה חריגה בנבחרת ישראל.

הבעיה, לפי המאמר, אינה עצם זימונם של שחקנים מחו"ל, אלא הכללתם תחת תווית "ליגיונרים" ללא הבחנה בין שחקן מצטיין בליגה בכירה, לשחקן עם דקות מועטות, או לשחקן בליגה שאינה עדיפה על הליגה הישראלית. הדבר מעלה ספק לגבי עומק המעקב אחר השחקנים וההחלטות המתקבלות לגבי זימונם.

הכותב מייחס את הבעיה גם לפחד של מאמני הנבחרת. לדבריו, קל יותר להגן על זימון של ליגיונר מוכר במסיבת עיתונאים, בעוד העדפת שחקן מקומי, פחות נוצץ אך פעיל, עלולה לעמוד למשפט ציבורי במקרה של הפסד. מצב זה יוצר היררכיה שבה השחקן המקומי צריך להוכיח את עצמו יותר מהליגיונר.

המאמר מדגיש את היתרונות של שחקנים מקומיים המשחקים באופן קבוע: קצב משחק, ביטחון, אחריות לתוצאה, והתמודדות עם לחץ. הוא קורא לבנות את שלד הנבחרת מהשחקנים המובילים בליגת העל, לחזקם בשחקני איכות מחו"ל שמוכיחים את עצמם, ולהילחם על מקום בנבחרת ללא קשר למקום מגוריהם, על בסיס יכולת ודקות משחק בלבד. המאמר מסתיים בקריאה למאמן הנבחרת להרגיש בנוח להצהיר כי בחר שחקן כי הוא משחק כדורגל באופן קבוע, שכן העובדה שמשפט כזה נשמע כהצהרה נועזת היא הבעיה עצמה.