השפה שהופכת אדם לנזק אגבי

סרטם התיעודי של יובל אברהם ורחל שור, "נז"א, נזק אגבי", שזכה בפרס בפסטיבל ונציה, מעורר סערה ציבורית בישראל. הסרט, המבוסס על עדויות אנונימיות של 24 חיילים וקציני מודיעין, מתמקד במנגנון איסוף המידע, בחירת המטרות והערכת הפגיעה באזרחים בעזה, ולא רק בתוצאות ההפצצות. הסערה סביב הסרט, והתגובות נגדו, כולל קריאות לשלול את אזרחותם של יוצריו מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתפסות כמנסות להסיט את תשומת הלב מהמחדלים הממשלתיים ולהדגיש את הדיון הפוליטי על פני השאלות המוסריות שהסרט מעלה.

הסרט והדיון סביבו מעלים את השאלה כיצד מינוחים מקצועיים-ניטרליים כמו "נזק אגבי" מאפשרים לחברה להתנתק מהמשמעות האנושית של פגיעה בחפים מפשע. כאשר בית הופך ל"מבנה", משפחה ל"מספר" וילד הרוג ל"אזרח שהזדמן במקרה", המוות הופך לנתון במערכת שיקולים מקצועיים, המאפשרת התבוננות מרוחקת ואובדן מוסריות.

עדויות נוספות, כמו זו של ההיסטוריון הצרפתי ז'אן-פייר פיליו, מחזקות את התמונה הקשה. פיליו, שביקר בעזה בדצמבר 2024, מתאר נופי חורבן קיצוניים, עם הרס של 87% ממבני המגורים, יותר מ-80% מבתי העסק ושני שלישים מרשת הכבישים. הוא מדגיש את הפער בין המספרים לבין המציאות האנושית מאחוריהם: משפחות שאיבדו את בתיהן, אנשים שנקברו בהריסות, ותינוקת בת שלושה שבועות שמתה מהיפותרמיה באוהל על החוף. הנתונים על מחסור קיצוני במים (9 ליטר לנפש ליום, מתוכם 2 לשתייה) והתפוררות מערכת הבריאות, עם אלף מטופלי דיאליזה ועשרת אלפים חולי סרטן שאיבדו גישה לטיפול, ממחישים את ההשלכות האנושיות של המלחמה.

הסרט והעדויות משלימים זה את זה בכך שהם חושפים את ההשלכות האנושיות של ההחלטות הצבאיות. בעזה, לטענת הכותב, אין "נזק אגבי", אלא אובדן של בית, משפחה, גוף, זיכרון ועתיד. השפה המופשטת של המלחמה, המאורגנת מנקודת מבט מערכתית, מסתירה את המציאות הקשה של מי שחי בצד השני של המונחים הללו. האחריות המוסרית של החברה הישראלית, גם אם היא מנסה להתעלם ממנה, נותרת בעינה.