"ציבור שיש לו רתיעה גדולה מפוליטיקה": למה המחאה בנתה כוח ברחוב אבל נשארה רחוקה מהמפלגות

המחאה נגד הרפורמה המשפטית ארגנה ציבור רחב ויצרה מסגרות חדשות, אך נמנעה מקשר הדוק עם מפלגות האופוזיציה, בניגוד לתנועות שתמכו בקואליציה. גם לאחר 7 באוקטובר, מחאות החטופים שמרו על ריחוק ממפלגות האופוזיציה, בעוד תומכי ממשלה הצטרפו להפגנות. הסוציולוג יניב רון-אל מסביר כי מדובר בתופעה רחבה של ריחוק בין תנועות מחאה לפוליטיקה מפלגתית, הנובע מתהליך ארוך של "התרוקנות מבפנים" של המפלגות, שחלש את הקשר שלהן לציבור.

בעבר, מפלגות היו קשורות לזרמים חברתיים ומוסדות, אך קשר זה נחלש. מפלגות כמו ש"ס והליכוד עדיין נשענות על מוסדות קהילתיים, בעוד מפלגות אופוזיציה מתקשות לשמר קשרים אלו. רון-אל מציין את ש"ס כדוגמה למפלגה שבנתה תשתית חברתית וקהילתית משל עצמה, המחזקת את תמיכתה. תנועות אחרות, כמו תנועת ההתנחלות, השפיעו דרך השתלבות במפלגות קיימות.

הריחוק מהמפלגות נובע גם מרתיעה של חלקים בציבור ממאבקי כוח פוליטיים, והעדפה למנהיגות מקצועית וטכנוקרטית. לעומת זאת, במפלגות הימין, הקשר בין הציבור למטרות הפוליטיות גלוי יותר, והפעילות המפלגתית מקדמת מפעלים חברתיים מתמשכים. תשתית חברתית זו יוצרת קשר מתמשך בין החיים החברתיים לפוליטיקה.

המחאה אינה נעלמת עם שינוי צורתה. המסגרות והקשרים שנבנו במהלך המחאה שימשו לסיוע אזרחי ולמאבק להשבת החטופים. פעילים ממחאות אלו השתלבו ברשימות מפלגות האופוזיציה, כמו מפלגת הדמוקרטים, מה שפותח אפשרות לקשר מתמשך בין תנועות אלו למסגרות חברתיות. המבחן הבא יהיה הפיכת הכוח האזרחי לכוח פוליטי מתמשך.