בשם הדמוקרטיה
המאמר בוחן את התנהלותם של פוליטיקאים ישראלים בכירים אל מול עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, תוך שימוש בציטוטים היסטוריים ודוגמאות מהזירה הפוליטית העכשווית. הוא פותח בהתייחסות לאמירות המיוחסות לסנאטור יואי לונג, וינסטון צ'רצ'יל ורונלד רייגן, לפיהן משטרים עריצים נוטים להציג עצמם בשם החירות והדמוקרטיה, תוך ניתוק מכוון בין המילה למעשה (לשון אורווליאנית).
המאמר מנתח את התנהלותו של יאיר גולן, המציג את מאבקו כמאבק להצלת הדמוקרטיה. הוא מצטט את נאומו ביום השואה 2016 ואת דבריו על הרג תינוקות, ומדגיש כי שימוש בדימויים מעולם הפשיזם כלפי החברה הישראלית מעניק כלים לאויבי המדינה. בנוסף, נבחנת עמדתו של גולן כלפי ערוץ 14, אותו הגדיר כ'ערוץ תעמולה' והבטיח לסגור אותו עם חזרתו לשלטון. המאמר מבחין בין ביקורת לגיטימית על כלי תקשורת לבין איום לסגור ערוץ יריב, ומשווה מנגנון זה למתרחש ברוסיה ובטורקיה.
בהמשך, נבחנת התנהלותו של יאיר לפיד. המאמר מזכיר את הצעת חוק 'ישראל היום' מ-2014, שנוסחה כנגד העיתון, ואת הימנעותו של לפיד מהצבעה עליה, למרות שתמיכה של מפלגתו בהצעה. כמו כן, נבחן חתימתו על ההסכם הימי עם לבנון כראש ממשלת מעבר, ללא הבאתו להצבעת הכנסת, למרות המלצות הייעוץ המשפטי. המאמר מטיל ספק בהצגת הימנעות מהצבעה כשיא הליך דמוקרטי, ומציין כי ההסכם לא פתר את בעיות הביטחון בגבול הצפון.
המאמר ממשיך לבחון את נפתלי בנט, שהתחייב שלא יקים ממשלה עם לפיד או בתמיכת רע"ם, אך לבסוף עשה זאת. נבחנת גם מדיניותו בנוגע למימון הקטרי לרצועת עזה, שהופסק במתכונתו הישנה אך נמשך במנגנונים אחרים, והרחבת כניסת הפועלים מעזה. המאמר שואל אם הבוחר מוכן לשיטה שבה התחייבות מפורשת ערב בחירות הופכת למדיניות הפוכה לאחריהן.
לבסוף, נבחנת עמדתו של אביגדור ליברמן ותוכניתו לחילופי שטחים ואוכלוסיות, הכוללת העברת אזורים ערביים למדינה פלסטינית עתידית. המאמר מנתח את ההשלכות הביטחוניות, האזרחיות והחוקתיות של תוכנית זו, ומשווה אותה לרעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי. כמו כן, נבחנת עמדתו המשתנה של ליברמן בנושאי דת ומדינה. המאמר מסכם כי המבחן האמיתי לדמוקרטיה הוא האם היינו מוכנים להעניק את הכוח ליריבנו, וכי הדמוקרטיה אינה שייכת לימין או לשמאל, אלא היא מערכת של מגבלות המגנות גם על מי שאיננו אוהבים.
