"תחת אהבתי ישטנוני": סוכות, קורבנות ואנטישמיות
מאמר זה סוקר את התפתחותה של האנטישמיות לאורך ההיסטוריה, החל משנאת דת עתיקה ועד לביטויה המודרני כגזענות וכאנטי-ישראליות. המאמר מצטט מקורות חז"ל המדגישים את האוניברסליות של חג הסוכות ואת תפילתו לשלום העולם כולו, לצד תופעת השנאה כלפי היהודים, כפי שמתבטאת בפסוק "תחת אהבתי ישטנוני".
הוא מתאר כיצד הנצרות והאיסלאם, למרות מוצאן המשותף, פיתחו עמדות עוינות כלפי היהודים. הנצרות האשימה את היהודים במות המשיח, בעוד האיסלאם, לאחר דחיית ניסיונותיו לצרף את יהודי חצי האי ערב, יצא נגדם. המאמר מציין כי שנאה זו, אף שהיא משתנה בצורתה, נותרה יציבה לאורך הדורות.
התפתחות האנטישמיות המודרנית במאה ה-19 באירופה, על בסיס תיאוריות גזעניות ודרוויניזם חברתי, הובילה לשואה. המאמר מצביע על כך שהעולם הערבי והמוסלמי אימץ אף הוא את הגזענות המודרנית ככלי למאבק בישראל. כמו כן, נטען כי האנטישמיות מאחדת כיום את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, כאשר בשני המקרים הזהות הלאומית או הליברלית של היהודי נעלמת לטובת עוינות כלפיו.
המאמר דן גם בקשר בין אנטישמיות לאנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, ומציין כי בעוד ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל קיימת, הרי שכאשר היא מזכירה עלילות דם או מפלה יהודים, היא הופכת לאנטישמיות. נטען כי התבטאויות קיצוניות של גורמים פוליטיים בישראל, לצד כשלים בהסברה, תורמים לגל העכור של שנאה זו. לבסוף, מוצגת גישה להתמודדות עם המשבר במעמדה הבינלאומי של ישראל, המדגישה הבחנה בין קהלים שונים ושינוי מדיניות בהתאם, תוך שילוב שיקולי לגיטימציה בינלאומית ומאבק בגורמים עוינים.
