מדינת ישראל ואנחנו: סוכה אחת לכולם

המאמר דן במנהג מימי בית המקדש, בו בימי הרגל נמחלו הבדלים חברתיים והלכתיים בין 'חברים' (שומרי הלכה) ל'עמי הארץ' (שאינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה). בזמן שהמקדש היה קיים, עולי רגל לירושלים היו רואים את ה'חברים' אוכלים ושותים עם 'עמי הארץ', למרות שבשאר ימות השנה נהגו ביניהם ריחוק רב ואף יחס של טומאה.

הגמרא בחגיגה מבארת כיצד ייתכן שדווקא ברגל, כשבאים לפני ה', מורידים חלק מהגדרות. הפירוש אינו שהחכמים חזרו בהם מהלכות הטומאה, אלא שההבדלה נדחתה מפני הרגל בלבד. לאחר הרגל, כלי המקדש היו מטבילים מפני טומאת עמי הארצות, והסדר הרגיל היה שב.

החכמים קבעו שברגל 'עם הארץ נעשה חבר', לא רק מתוך הקלה בשעת הדחק, אלא מתוך הבנה שקיים רובד שבו כל ישראל שווים. רובד זה נחשף בעת העלייה המשותפת לירושלים, כפי שדרשו חז"ל מהפסוק "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" ומהפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".

המאמר מקשר זאת למצב הנוכחי, בו אין לנו בית מקדש ועלייה לרגל, אך הסוכה נותרה כסמל לאחדות. הדרשה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" מלמדת שכל ישראל ראויים לישיבה בסוכה אחת, גם אם אינם שווים בהקפדה על הלכות. המסר הוא שגם היהודי הפשוט שלצידנו ראוי לכבוד, ויש שעה ומקום שבהם כל ישראל עומדים כעם אחד לפני ה', וכל הבדלה יומיומית צריכה להיות כזו שאינה פוגמת באחדות זו.