אגרת הרישוי נגזרת ממחיר הרכב כשהיה חדש: כך נוצר פער של אלף שקל בשנה
אגרת הרישוי השנתית לרכב פרטי נקבעת על פי שני פרמטרים עיקריים: מחיר הרכב המקורי בעת יציאתו מהסוכנות ושנת הדגם שלו. שני רכבים מאותה שנת דגם, ששווים כיום סכום דומה, יכולים לשלם אגרות רישוי שונות באופן משמעותי, עד כדי הפרש של כאלף שקל בשנה. ההפרש נובע מכך שהשיוך לקבוצת הרישוי, הקובעת את גובה האגרה הבסיסי, נעשה לפי מחיר הרכב כשהיה חדש ואינו משתנה לאורך חיי הרכב.
בישראל קיימות שבע קבוצות רישוי. קבוצה 1 כוללת רכבים שמחירם המקורי היה עד כ-117 אלף שקל, וקבוצה 7 כוללת רכבים שמחירם עלה על כ-347 אלף שקל. הפרמטר השני, שנת הדגם, משפיע על הפחתת האגרה ככל שהרכב מתיישן. שילוב שני הפרמטרים הללו יוצר טווח אגרות שנתי הנע בין 849 שקל לרכבים זולים וותיקים, לבין 5,364 שקל לרכבים יקרים וחדשים. האגרה יורדת בארבע מדרגות לפי שנת הדגם בתוך כל קבוצת רישוי.
הגבול בין קבוצות הרישוי יוצר פער חד: רכב שמחירו המקורי עבר את רף 117 אלף השקלים בכמה אלפי שקלים בלבד, משתייך לקבוצה גבוהה יותר ומשלם אגרה גבוהה יותר בכל שנה, גם אם הוא דומה מאוד לרכב שנשאר מתחת לרף. השיוך נקבע במועד השיווק ואינו נבדק מחדש. עדכון התעריפים האחרון, שנכנס לתוקף באפריל 2026, הוסיף לאגרות בין 22 ל-132 שקל, כאשר הרכבים היקרים יותר ספגו תוספות גבוהות יותר.
בנוסף לאגרת הרישוי, נגבים תשלומים נוספים עבור הרכב. 135 שקל נגבים עבור תאגיד השידור הישראלי, סכום אחיד לכל רכב פרטי. מבחן הרישוי השנתי מוסיף כ-120 שקל, ומבחן חוזר כ-29 שקל. ביטוח חובה, המכסה נזקי גוף, נע בין 1,120 ל-1,350 שקל בשנה. שלושת התשלומים הללו, יחד עם דלק, טיפולים וביטוח מקיף, מהווים את עלות האחזקה החודשית הכוללת של רכב בישראל, החוצה 3,500 שקל בממוצע.
