ברכה או קללה: מיהו ביביסט?
הפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות הקרובות מתכנסת סביב ציר מרכזי אחד: בנימין נתניהו. נושאים כמו איראן, השבעה באוקטובר, הכלכלה או הרפורמה המשפטית נדחקים מפני השאלה "ביבי או אנטי-ביבי". חלק ניכר מהקמפיינים הפוליטיים כבר בנויים סביב דמותו של נתניהו, כאשר עבור מחנה "רק לא ביבי", המונח "ביביסט" הפך לקללה המתארת נאמנות עיוורת למנהיג, פרימיטיביות וחשיפה למניפולציות.
השימוש במונח "ביביסט" משקף מעבר של הוויכוח הפוליטי מהתאמתו של נתניהו לראשות הממשלה אל תומכיו. תופעה זו מבטאת חרדה של קבוצה סוציולוגית מסוימת, המכונה "אחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים), שאיבדה את השליטה האלקטורלית אך עדיין מחזיקה בעמדות כוח במשפט, באקדמיה ובתקשורת. קבוצה זו חוששת משינוי במבנה הכוח הישראלי, ורואה את עצמה כיורשת טבעית של ישראל הממלכתית והחילונית.
המאבק על "הביביסטים" הוא למעשה מאבק על שליטה ובעלות על המדינה, ומשקף חלוקת כוח פוליטית בין קבוצות סוציולוגיות שונות. בעוד שהימין הפוליטי, הכולל מזרחים מסורתיים, סרוגים וחרדים, אינו מוכן עוד לקבל את הדומיננטיות של "המומחים" והאליטות הישנות, הוא פועל לפרק את "המשפטיזציה של הפוליטיקה" ולהחזיר כוח לזירה הפוליטית. נאמנות לקבוצה או למנהיג, כפי שמאפיינת את הימין, אינה בהכרח עיוורון אלא יכולה להוות מנגנון ליציבות פוליטית.
המונח "ביביסט" נושא עמו גם מטען עדתי ומעמדי, כפי שהודגם בשאלות על "צ'חצ'חים של פעם". תיוג זה מונע שיח רציונלי ומקשה על הגעה להסכמות צודקות בנוגע לחלוקת הכוח הפוליטי. ה"ביביסט" אינו אדם שהפסיק לחשוב, אלא אזרח שווה זכויות שדורש להחזיק במפתחות המדינה, והאליטה הישנה מתקשה להשלים עם דרישה זו.
