האם ניתן להציל את התקווה מהייאוש?
מאמר דעה מבקש להשיב על השאלה כיצד ניתן לשמור על תקווה אל מול מציאות קשה, מבלי ליפול לייאוש או לכניעה.
הכותב מתייחס למאמר קודם של ד"ר עדנאן מלחם, שתיאר תרחישים קשים של גירוש ופגיעה בחיי הפלסטינים. בעוד שמטרת מלחם הייתה אזהרה והכנה, הכותב חושש שהצגת תרחישים קשים ללא הצגת דרכי התמודדות עלולה ליצור תחושת חוסר אונים. הוא מדגיש את ההבדל בין עתיד לא ידוע לבין עתיד סגור, וטוען כי הכרה בתבוסה בקרב מסוים היא תנאי לבניית כוח להמשך המאבק.
הכותב מודה כי המציאות הפלסטינית הנוכחית אינה מעודדת, עם חוסר איזון בכוחות, משברים פנימיים וסיכונים חיצוניים. הוא קורא להבחנה בין מודעות לסכנה לבין כניעה לה, ומזהיר מפני תפיסת המצב הנוכחי כקבוע ונצחי. יש להיזהר מערבוב בין קושי לשנות את המציאות כעת לבין אי-יכולת לשנותה בעתיד.
הכותב מציע את המושג "תקווה אחראית", המכירה במציאות אך גם מחפשת דרכים להרחיב את האפשרויות. הוא קורא לבחינה מחודשת של הריאליזם הפוליטי, תוך הכרה במגבלות ובצורך בשינוי אסטרטגיות, אך ללא הפיכת מאזן הכוחות הנוכחי לגזירת גורל. יש לבחון את התקווה לא כהבטחה לעתיד טוב יותר, אלא כאחריות לפעול למען עתיד כזה.
המאמר מסתיים בקריאה לחלום על עתיד רצוי, ולא רק לנהל משברים. הזכות להישאר על האדמה היא זכות לחיים, ביטחון, חירות, עבודה, חינוך וכבוד, ולא רק קיום דמוגרפי. יש להגן על תנאי החיים, לשנות מוסדות וכלים, ולבנות מחדש את היכולת לפעולה קולקטיבית. גם אם התשובות אינן מרגיעות, זיהוי הפערים הוא תנאי לבנייתם.
