צלם מעזה: "הייתי תומך חמאס", "הם החזירו אותנו לימי הביניים"
מוטאז עזאיזה, צלם, מפעיל מצלמה ובלוגר פלסטיני שזכה לתהילה עולמית בזכות סיקור המלחמה ברצועת עזה, העניק ראיון נדיר ומפורט בו הוא חושף צדדים פחות מוכרים של החיים ברצועה, יחסו לחמאס, לחץ על עיתונאים ואירועי ה-7 באוקטובר. הראיון, שפורסם ב-3 בספטמבר 2026 בפודקאסט פלסטיני, נמשך כמעט ארבע שעות ומתמקד לא רק במלחמה, אלא גם בילדותו של עזאיזה, התפתחותו המקצועית, עזיבתו את עזה והשפעתה על תפיסת עולמו.
עזאיזה, יליד 1999, החל לעסוק בצילום בגיל צעיר, וצבר פופולריות עולמית לאחר ה-7 באוקטובר, כשהפך לאחד ממקורות המידע החזותיים העיקריים על הנעשה בעזה עבור הקהילה הבינלאומית. הוא אף זכה להכרה מצד מגזינים מובילים כמו טיים ו-GQ, והיה מועמד לפרס נובל לשלום. בראיון, הוא מודה כי בילדותו היה "תומך חמאס", כחלק מהסביבה שבה גדל, אך כעת הוא מבקר את הארגון בחריפות.
בנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, עזאיזה סיפר כי צילם רכב של הזרוע הצבאית של חמאס המוביל ישראלים חטופים, וכי צילומים אלו, שתיעדו גם אזרחים צופים ותקיפות על החטופים, לא פורסמו על ידו מחשש לפגיעה במעורבים. הוא טוען כי עיתונאים בעזה נאלצים להפעיל צנזורה עצמית ולעיתים מפסיקים לצלם כאשר מתחילות ביקורות על חמאס, מחשש לרדיפה. עזאיזה אף חשף קיומה של קבוצת וואטסאפ סגורה בשם "Smart", המקושרת למנגנון התקשורתי של חמאס, שבה תוכנן "לינץ' וירטואלי" נגד עיתונאים.
עזאיזה הביע תמיכה ב"התנגדות המזוינת" אך הדגיש כי היא צריכה להניב תוצאות ולא לגבות מחיר כה כבד מהאוכלוסייה הפלסטינית. הוא ביקר בחריפות את חמאס על כך שלא פעל להשגת הפסקת אש מוקדם יותר, וטען כי הארגון "החזיר אותנו לימי הביניים" באמצעות ההרס הרב שנגרם בעזה. הוא עזב את הרצועה בינואר 2024, לאחר 108 ימי לחימה, בשל קשיי הישרדות, מות קולגות והצורך להמשיך ולספר את סיפורה של עזה מחוצה לה. הוא מתאר את עזה כ"מקום הכי רעיל בעולם", מקום שהוא אוהב אך גם שונא על הכאב שהוא גורם.
הראיון נחשב חשוב מכיוון שהוא חושף את עזאיזה כמספר סיפורים ביקורתי, המתייחס גם להיבטים שהוסתרו מעין המצלמה שלו, כולל קשרים אפשריים עם חמאס וצנזורה עצמית. הוא גם מעלה שאלות לגבי אמינותו, נוכח סתירות בין הצהרותיו הנוכחיות לראיונות קודמים.
The same event, reported separately by each outlet. Open a few to compare what different newsrooms emphasize — and what they leave out.
Not the same event — other stories that share this one’s people, places, or theme: background, reactions, and follow-ups.