מאהרן ברק ועד היום: הוויכוח על גבולות הכוח של בית המשפט
המאמר טוען כי הפרדיגמה המשפטית שבנה השופט בדימוס אהרן ברק במשך עשרות שנים, לפיה כוח רב עובר מהציבור והנבחרים אל השופטים, קרסה. המחבר סבור כי השאלה כעת אינה אם הקריסה תתרחש, אלא כיצד תיראה המערכת שתבוא אחריה, וקורא להיערכות מסודרת וחוקתית למניעת נזק קטסטרופלי מהתנגשות בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין מערכת המשפט.
ברק, שכיהן בבית המשפט העליון מ-1978 עד 2006, ביצע שני מהלכים מרכזיים לטענת המאמר. בשנות השמונים, הוא העביר כוחות מהכנסת והממשלה לבית המשפט על ידי ביטול דרישת הזכות לעמידה, קביעת שכל נושא ניתן לשיפוט, והרחבת עילת הסבירות להתערבות שיפוטית גם במקרים שאינם "אבסורד מוחלט", תוך שימוש בה לחסימת מינויים. בשנת 1995, הוא הפך את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו למסמך חוקתי מלא, תוך התעלמות מכוונת מנסחיו והוספת זכויות שהכנסת לא רצתה להגן עליהן, וקבע שחוקי היסוד הם חלק מהחוקה.
לאחר פרישתו של ברק, לטענת המאמר, בית המשפט העליון נכנס לסחרור. השופטת חיות הרחיבה את כוחו לפסילת חוקי יסוד, והשופט עמית הוביל את המערכת לטענתו לריקבון, כאשר בית המשפט פועל כצד במאבק פוליטי, מבצע מניפולציות להבטחת תוצאות פוליטיות, מאיים על פקידות, חוסם מינויים וממציא משפט חוקתי ללא בסיס. המצב הנוכחי מתואר כ"עידן של פוסט-משפט" שבו "היועמ"שית היא החוק", והשופטים והמשפטנים כופים את דעתם על העם.
המאמר מצטט את ספרו של יהונתן אדירי, "האירוע הסתיים", המדגים קריסת אימפריות בשל קושי לזהות קריסת פרדיגמה. המחבר טוען שברק שינה את הפרדיגמה השלטונית והפך את ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה חוקתית, ואילו חיות ועמית הפכו אותה ליוריסטוקרטיה עריצה. מצב זה אינו יציב ואינו יכול להחזיק לאורך זמן, שכן העם לא יקבל דיכוי זה. לאחר הבחירות, נדרש המנהיג הנבחר להסדיר את המצב המשפטי, להקים בית משפט חוקתי ששופטיו נבחרים על ידי נציגי העם, ולהחזיר את הכוח הריבוני לעם.
