קשת אחים על יום הכיפורים, על החלטות ועל תחושת אשמה

המאמר מתחבר ליום הכיפורים דרך סיפורה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ומעלה שאלות על אקראיות, אחריות אישית וקולקטיבית, ותחושת אשמה. הכותבת משתמשת בסיפורו של הטייס זוריק לב, שנהרג במלחמת יום כיפור, כדי להדגיש את האקראיות שבמוות, ומנגידה זאת לתפיסה הדתית שלפיה אין מקריות בעולם. היא מצטטת את התלמוד לגבי אחריות אישית למעשי עוול, ומדגישה את הערבות ההדדית.

הסיפור המרכזי מתמקד בהחלטותיה של צביה לובטקין במהלך ולאחר מרד גטו ורשה. היא מתארת את תחושתה שההתארגנות למרד החלה מאוחר מדי, וכיצד היא וחבריה הבינו את חומרת המצב רק לאחר שהחלו האקציות. לאחר נפילת המפקדה ברחוב מילא 18, לובטקין נטלה על עצמה את הנהגת הלוחמים ששרדו וניסתה להוציאם דרך תעלות הביוב.

במהלך ניסיון החילוץ, התעורר קונפליקט קשה כאשר נהג המשאית, קאז'יק, ניסה לפנות את הלוחמים שנותרו בחיים, בעוד עשרים לוחמים נוספים המתינו בתעלה אחרת. לובטקין איימה על קאז'יק באקדח כדי שיעצור ויחזור להציל את הנותרים, אך הוא גרר אותה למשאית והם נסעו משם. היא חשה ייסורי מצפון עמוקים על אלו שהושארו מאחור, וגם לאחר שקאז'יק חזר למקום, הם נהרגו כתוצאה מהלשנה.

עדותה של צביה לובטקין במשפט אייכמן, יחד עם עדות בעלה מרדכי אנילביץ', סייעה להרשעתו של הפושע הנאצי. הכותבת רואה בעדות זו מעין כפרה לזכרם של המתים. המאמר מסתיים בהרהור על נשים כמו לובטקין ורחל רבין, ומציין כי עדותה של לובטקין זמינה בארכיון המדינה.