האזנה שמימית: איך נוצר הביטוי "יראת שמים" במקום "יראת השם"?
מאמר זה מתעמק בשורש הביטוי "יראת שמים" ומסביר את מקורו דרך פרשנות לפסוק הפותח את פרשת השבוע "האזינו". הפסוק "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" מלמד על ההבדל בין "האזנה", קשב מכוון ורצוני, לבין "שמיעה", קליטת צלילים כללית ולא רצונית. משה רבנו, כנביא רוחני, פנה לשמים ב"האזינו" בשל קרבתו לרמה הרוחנית הגבוהה, בעודו מתאר את ריחוקו מהעניינים הארציים באמצעות "שמיעה".
האדמו"ר מקוצק פירש את הפסוק "האזינו השמים" כ"האזנה שמימית". מדרש "אהל תורה" מרחיב זאת ומסביר מדוע אנו משתמשים במונח "יראת שמים" ולא "יראת ה'". לפי המדרש, השמים, שנבראו ביום הראשון והיו רופפים, התקבעו רק לאחר הציווי האלוהי "יהי רקיע!". קיומם היציב עד היום נובע מאותו "מורא ופחד" מהקריאה האלוהית. לכן, "יראת שמים" מלמדת את האדם כיצד להתיירא מדבר השם, בדומה לשמים, ולעבוד את הבורא בעמידה מוצקה.
המאמר מקשר גם את פרשת "האזינו" לשבת "שובה" או "שבת תשובה", החלה בעשרת ימי תשובה. בתקופה זו, המדגישה את חשיבות התשובה וההתחדשות לקראת יום הכיפורים, מוזכר הפסוק "השיבנו השם אליך ונשובה". התשובה נתפסת לא רק כחזרה למקור אלא גם כהתחדשות, המלווה בתחושת "אדם חדש". הדבר בא לידי ביטוי ב"תשובה מאהבה" המשולבת ב"יראת שמים" ובמעשי האדם, כפי שמרמז הפסוק ממיכה: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
