מה מניע אנשים לפעול למען האקלים? לאו דווקא האופטימיות
מחקר חדש שנערך בישראל ובארצות הברית, וכלל למעלה מ-1,100 משתתפים, מצא כי תקווה עמוקה לעתיד טוב יותר, ולאו דווקא אמונה שהבעיה תיפתר, היא המניע העיקרי לפעילות למען האקלים. החוקרים מהאוניברסיטה העברית, שפרסמו את ממצאיהם בכתב העת Journal of Environmental Psychology, בחנו את הקשר בין סוגי תקווה שונים להתנהגויות סביבתיות ותמיכה במדיניות אקלים.
הממצאים הראו כי הרצון העז לחיות בעולם סביבתי תקין, גם במחירים אישיים וציבוריים, קשור באופן חזק וקבוע יותר למעורבות סביבתית. לעומת זאת, האמונה שבעיית שינויי האקלים תיפתר הראתה קשרים חלשים יותר לפעולה אקטיבית.
החוקרים מסבירים כי תקווה מורכבת משני רכיבים: משאלה (Wish) לעתיד טוב יותר, וציפייה (Expectation) שהעתיד אכן יתממש. המחקר מצא כי המשאלה, או הרצון העמוק לשינוי, הוא המניע החזק יותר להתנהגות פרו-סביבתית ותמיכה במדיניות אקלים, הרבה יותר מאשר הציפייה להצלחה.
ממצאים אלו עשויים להסביר מדוע מחקרים קודמים הניבו תוצאות סותרות, שכן הם התמקדו בעיקר באופטימיות או בביטחון בהצלחת פתרונות האקלים. החוקרים מציעים כי קמפיינים סביבתיים צריכים להתמקד בסיוע לאנשים להתחבר רגשית לערך של הגנה על כדור הארץ, ולא רק בהצגת פריצות דרך טכנולוגיות או תחזיות חיוביות.
פעילים צעירים, כמו תומר גרטל (22) ממגמה ירוקה וענבל וסלי (25), אישרו כי החשש לעתיד והרצון לדמיין ולפעול למען עתיד טוב יותר הם הדלק המניע אותם, גם מול מאבקים קשים ולעיתים סיזיפיים.
