איזנקוט יכול להכחיש - אבל המספרים מובילים אותו היישר לרע"מ
גם אם גדי איזנקוט מכחיש, הדיווחים על התחייבותו לצרף את מפלגת רע"מ לממשלה הבאה, אם יקום גוש שמאל-מרכז, מדגישים את המציאות הפוליטית: ללא תמיכת המפלגות הערביות, אין אפשרות להרכיב קואליציה כזו. המתמטיקה הפוליטית ברורה, גם אם איזנקוט יביא 15 או 20 מנדטים, הוא אינו יכול לעקוף את גוש הימין ללא תמיכה מבחוץ או מבפנים של רע"מ, חד"ש-תע"ל ובל"ד.
ההתחייבות הנטענת, אם אכן נאמרה, היא רק הבעת אמירה של מה שרבים בשמאל יודעים אך נמנעים מלדבר עליו בקול רם במהלך קמפיין בחירות מחשש להברחת מצביעי מרכז. עם זאת, ביום שאחרי הבחירות, כל ממשלה בראשות גנץ, לפיד או איזנקוט תהיה תלויה באופן מוחלט במנסור עבאס וחבריו.
הכתבה מעלה את השאלה האם הציבור הישראלי מוכן לממשלה שבה רע"מ, מפלגה עם שורשים בתנועה האסלאמית, תקבע החלטות ביטחוניות, תקציביות ומינויים. הניסיון עם ממשלת בנט-לפיד, כפי שמתואר, כלל קיפאון בהריסת בנייה בלתי חוקית בנגב, הזרמת תקציבים ללא פיקוח וסחטנות פוליטית.
הכותב טוען כי איזנקוט, למרות ניסיונו להציג עצמו כימני-מרכזי ממלכתי, יחזור לאותה נוסחה של תלות ברע"מ. הדיון המרכזי אינו האם איזנקוט התחייב, אלא האם הבוחר מבין שהצבעה עבורו משמעותה הצבעה לממשלה שתשען על רע"מ.
