הגיע הזמן לחשוב מחדש על שטחי A ו-B
מאמר דעה קורא לבחינה מחודשת של חלוקת שטחי A, B ו-C ביהודה ושומרון, יותר מרבע מאה לאחר שהסכמי אוסלו היו אמורים להסתיים. המחבר טוען כי החלוקה המלאכותית, שנועדה להיות הסדר ביניים קצוב בזמן, הפכה למגבלה גיאוגרפית משתקת על מדינת ישראל, למרות הפרות שיטתיות של הרשות הפלסטינית. נטען כי המאבק על יהודה ושומרון הוא סוגיית זהות מרכזית, ושפתרון יושג רק באמצעות רוב יהודי מכריע ואחיזה מלאה בקרקע.
המאמר מביא כדוגמה את גוש אריאל-סלפית, שבו שטחים פתוחים נרחבים הוגדרו כשייכים לרשות הפלסטינית, למרות מיעוט אוכלוסייה פלסטינית בהשוואה לשטח. נטען כי שטחים אלו, שהוכרזו כאדמות מדינה או ניתנים להכרזה ככאלה, נמסרו ללא הצדקה רק כדי לעמוד בדרישות ה"אחוזים" של הסכמי אוסלו.
בנוסף, המאמר מפרט את ההפרות הפלסטיניות השיטתיות, הכוללות בנייה בלתי חוקית, תמיכה בטרור, פגיעה סביבתית והרס אתרים היסטוריים, וטוען כי הרשות הפלסטינית רואה בהסכמים כלי להשגת מטרותיה ולא סוף פסוק. המחבר מבקר את התפיסה הישראלית הקודמת של אחיזה בשטחים תוך הדרת רגליים מלב הארץ, ומצביע על כך שהמאבק הבינלאומי נובע מעצם הנוכחות הישראלית.
המאמר קורא להתיישבות יהודית מסודרת, חוקית וממלכתית בשטחים הפתוחים ובאדמות המדינה, תוך הבחנה מהתיישבות על קרקעות פרטיות או פעולות אלימות הפוגעות במפעל ההתיישבות. הוא מציג את התנועה הציבורית "הביתה" כדוגמה לקריאה להתיישבות רחבת היקף, ומדגיש כי אימוץ קריאה זו על ידי הנהגת המדינה הוא צו השעה להבטחת עתידה, ביטחונה וזהותה הציונית של ישראל.
