מול שיח ההדרה, המוזיאונים צריכים לדבר ערבית
בשבועות האחרונים גובר שיח השנאה כלפי אזרחים ערבים, המתבטא בקמפיינים מסיתים, התארגנויות נגד אנשי חינוך וקריאות לדחיקת הייצוג הערבי מהזירה הפוליטית. שיח זה ניזון מהדרה והפרדה, מציאות שחייבת להשתנות בכל תחום, ומוזיאונים מהווים דוגמה מרכזית לכך.
הכותבת, אישה ערבייה פלסטינית, בוחנת את נוכחות השפה הערבית במוזיאונים בישראל. בשנים האחרונות חל שיפור ניכר, הודות לעבודה משותפת עם עמותת 'סיכוי-אופוק'. מוזיאונים רבים הוסיפו תרגומים, פיתחו הדרכות בערבית, יצרו קשרים עם קהילות ערביות ושילבו אנשי מקצוע ערבים. שיפור זה מוכיח כי רצון, מחויבות ומשאבים יכולים לחולל שינוי.
עם זאת, הכותבת מדגישה כי נוכחות השפה הערבית אינה מספיקה. השאלה המרכזית היא האם המוזיאון משלב גם את הזהות, הסיפור והיצירה של החברה הערבית, או שהערבית משמשת רק כתרגום. מוזיאון אינו מרחב ניטרלי, אלא מוסד המעצב נרטיב ציבורי וקובע מי נכלל בו. לכן, ישנה חשיבות מכרעת לא רק להשמעת השפה, אלא גם להכרה בזכותה של החברה הערבית-פלסטינית לראות את עצמה במרחב התרבותי ולהשתתף בעיצובו.
בעבר, נגישותם של אזרחים ערבים למוסדות תרבות הייתה מוגבלת, והערבית נעדרה כמעט לחלוטין משלטי כניסה, טקסטים, אתרי אינטרנט ופרסומים. מיפוי שערכה עמותת 'סיכוי-אופוק' ב-2018-2019 הראה רמת הנגשה נמוכה עד אפסית ברוב המוזיאונים. מיפוי חוזר ב-2023 כבר הצביע על מגמת שיפור ברורה, המעידה על בחירה מוסדית ומדיניות מגובה במחויבות ומשאבים.
הדרך עוד ארוכה, שכן השינוי אינו אחיד ולעיתים נשען על פרויקטים זמניים. השאלה כיום היא לא רק אם יש ערבית במוזיאון, אלא איזה מקום היא תופסת, האם נוכחותה קבועה ומקצועית, והאם היא מלווה בשינוי ביחסי הכוח. נוכחות אמיתית מחייבת הכרה בזכותה של החברה הערבית-פלסטינית לראות את עצמה במרחב התרבותי ולהשתתף בעיצובו, גם כאשר סיפורה מורכב או מערער על הקונצנזוס.
