33 שנים אחרי אוסלו: השאלה שישראל עדיין מסרבת להכריע
33 שנים לאחר הסכמי אוסלו ועשור למותו של שמעון פרס, ישראל עדיין מתמודדת עם השאלה המרכזית של גבולותיה העתידיים והאופי היהודי ודמוקרטי שלה. הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה ערערו את האמון בשותף הפלסטיני, אך לא פטרו את ישראל מהצורך להכריע לגבי עתידה.
המאמר מבחין בין שתי שאלות: גבולותיה הקבועים של ישראל, ואופייה של הישות שמעבר להם. בעוד שהשאלה השנייה ניתנת לדחייה, קביעת גבולות הקבע היא דחופה. יש להפריד בין גבול הריבונות, שיבטיח רוב יהודי ודמוקרטיה, לבין גבול הביטחון, שיאפשר שליטה עד הירדן כל עוד המציאות הביטחונית מחייבת זאת.
נקודת המוצא לקביעת גבול הקבע תהיה קווי 1967 עם חילופי שטחים, תוך השארת גושי התיישבות מרכזיים בריבונות ישראל והתחשבות בצרכים הביטחוניים. המצב הגיאופוליטי הנוכחי, תחת נשיאות טראמפ ומינוף יוזמת השלום הערבית, מציב הזדמנות לעגן תוואי מיטבי לישראל באמצעות החלטה בינלאומית, שתסלול דרך לשלום עם סעודיה ולהרחבת הסכמי אברהם.
קביעת הגבול המדיני תפחית את התמריץ להרחבת התנחלויות בשטחים שלא יהיו בריבונות ישראל, ותוביל לאורך זמן לתנועת מתנחלים חזרה לישראל. המאמר מדגיש כי יש לחזור להיגיון שעמד בבסיס אוסלו: הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת חלוקת הארץ. עם זאת, נראה כי הסיכוי למהלך כזה מתוך ישראל קלוש, בהיעדר מנהיג מתאים, וייתכן שיהיה צורך בגורם חיצוני, כמו טראמפ, להובלת המהלך.
