כבר 30 שנה נתניהו אומר "לא ידעתי" כשיטה להימנעות מאחריות
במשך כשלושה עשורים, בנימין נתניהו, ראש הממשלה המכהן תקופה ארוכה ביותר בתולדות ישראל, נקט בשיטה עקבית של הימנעות מאחריות באמצעות הטענה "לא ידעתי" או "לא עודכנתי". דפוס זה בא לידי ביטוי במגוון רחב של פרשיות אישיות, ציבוריות, פליליות וביטחוניות, החל מפרשת בר-און-חברון ב-1997, דרך פרשת הצוללות, אסון מירון, ועד לכישלון המודיעיני והצבאי שהוביל לאירועי ה-7 באוקטובר, ופרשת קטארגייט.
השימוש בטענת "לא ידעתי" החל עוד ב-1997, במהלך חקירתו בפרשת בר-און-חברון, שם טען שלא היה מודע לשיקולים פוליטיים בקידום מינוי. דפוס זה המשיך בפרשת עמדי, שרפת הכרמל (2010), בה תלה את הכשלים בהזנחה של שנים קודמות למרות שכיהן כשנתיים לפני האסון, וסרטון בחירות ב-2015 בו טען שלא ידע ולא אישר את הפקתו. בפרשת הצוללות (2016) טען שלא ידע שעורך דינו מייצג את התאגיד הגרמני. בפרשיות האלפים, בהן הוא נאשם כיום, הטענה "לא ידעתי" פינתה את מקומה ל"אני לא זוכר", כאשר בחקירות ובבית המשפט השיב כך אלפי פעמים.
בנוגע לאסון מירון (2021), בו נהרגו 45 בני אדם, נתניהו טען בוועדת החקירה "לא יכול לקבל אחריות על מה שלא ידעתי", אך הוועדה קבעה כי "גם אם לא הייתה ידיעה של ממש, היה עליו לדעת זאת". בפרשת קטארגייט (2024), בה נחקרו יועציו, טען שלא ידע על קיום המסמכים המסווגים או על עבודתם עם קטאר. בנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, נתניהו טוען שלא קיבל התרעה קונקרטית, למרות דיווחים על אזהרות מגורמי ביטחון ומנהיגים זרים, שלטענתו לא הגיעו אליו או שלא העיר אותו.
בניגוד לדרג הצבאי, שר הביטחון, ראש המוסד, ראש אגף המודיעין, הרמטכ"ל וראש השב"כ, אשר נטלו אחריות והתפטרו מתפקידיהם בעקבות הכישלונות, נתניהו נותר בתפקידו. ההיסטוריה הישראלית מציגה דוגמאות לראשי ממשלה כמו גולדה מאיר ויצחק רבין, שהתפטרו על רקע כשלים, גם ללא אשמה אישית מוכחת. מנהיגים בעולם, כמו הארי טרומן, אימצו את עקרון "The buck stops here", לפיו האחריות נעצרת אצל המנהיג.
