ההפרטה לא שברה את המונופולים ולא הפכה את המשק הישראלי לתחרותי
חוק הריכוזיות, שאושר בדצמבר 2013, נועד להסדיר מונופולים פרטיים ולא להפריט חברות ממשלתיות. החוק, שנחקק בתקופת כהונתו של יאיר לפיד כשר האוצר, הקים ועדה לצמצום ריכוזיות והסמיך את הממונה על התחרות לגבש רשימת גורמים ריכוזיים, תוך שהוא מחייב התחשבות בשיקולי ריכוזיות בהקצאת זכויות ורישיונות. החוק אינו כולל הוראות להפרטה, ואינו מתייחס למדינה או לחברות ממשלתיות כגורמים ריכוזיים.
הפרטות משמעותיות, כמו של חברות אל על ובזק, התרחשו עוד לפני חקיקת חוק הריכוזיות, ולא היו קשורות אליו. אל על הופרטה ב-2003-2004, ובזק ב-2005. למרות ההפרטה, חברות אלו המשיכו להחזיק במעמד מונופוליסטי, ובזק אף נקנסה ב-2020 בסך 30 מיליון שקל על ניצול לרעה של מעמדה. אל על נקנסה לאחרונה ב-121 מיליון שקל על ניצול מונופול להעלאת מחירים.
בנימין נתניהו נוטה לערבב בנאומיו בין ההפרטות שבוצעו בתחילת המאה ה-21, בתקופת כהונתו כשר אוצר, לבין חוק הריכוזיות שאושר מאוחר יותר. טענתו כי מהלכים אלו יצרו משק תחרותי אינה מדויקת, שכן ההפרטות לא תמיד הובילו לתחרות, וחוק הריכוזיות אינו עוסק בהפרטה.
בשנת 2015, כשנתיים לאחר חקיקת חוק הריכוזיות, הודיעה המדינה על מדיניות של "לא עוד הפרטות" בחברות תשתית, תוך התמקדות בשיפור ניהולן. עם זאת, בעשור האחרון בוצעו הפרטות נוספות, כגון של דואר ישראל וחלק מחברת החשמל, מה שמצביע על חוסר עקביות במדיניות ההפרטה. למרות ההפרטות, המדינה עדיין מחזיקה בעשרות חברות ממשלתיות פעילות.
