מהמפעלים המחתרתיים ועד כיפת ברזל - איך בכלל נולדה התעשייה הביטחונית בישראל?
התעשייה הביטחונית בישראל החלה את דרכה לאחר קום המדינה, עם מפעלים שהפכו בהדרגה לגופים ממשלתיים. תעש התמקדה בייצור נשק ותחמושת, חמ"ד במחקר ופיתוח, וממנו צמחה רפאל. ב-1953 הוקמה התעשייה האווירית, שבתחילה התמקדה בתחזוקת מטוסים והתפתחה לידע בהשבחת מערכות קיימות, גישה שמאפיינת את התעשייה עד היום.
בשנות ה-50 וה-60 התרחב הייצור מעבר לנשק קל, עם פיתוחים כמו עוזי וטיל גבריאל, ובהמשך מטוסים ומערכות מכ"ם. מלחמת יום הכיפורים חיזקה את ההבנה שישראל צריכה לשלוט ביכולות ייצור קריטיות, ללא תלות בסיוע חיצוני שעלול להתעכב.
פרויקט מטוס הלביא בשנות ה-80, למרות ביטולו, יצר ידע רב והכשיר מאות מהנדסים שעברו לתעשיות הביטחוניות והאזרחיות, והשפיע על התפתחות חברות כמו התעשייה האווירית ואלביט. במקביל, החל פיתוח פרויקט חץ להגנה מפני טילים בליסטיים, שהתעצם בעקבות איום טילי הסקאד במלחמת המפרץ.
ישראל הובילה גם בתחום המל"טים, עם הפעלה מבצעית כבר בשנות ה-70 וה-80, מה שאפשר לתעשייה האווירית ואלביט לפתח קווי מוצרים לייצוא. אלביט התרחבה באמצעות רכישות ומיזוגים, ויצרה חברה המסוגלת לספק מגוון רחב של רכיבים למערכות לחימה.
כיפת ברזל, שפותחה לאחר מלחמת לבנון השנייה, מייצגת את הדור הבא של הפיתוח הביטחוני. המערכת פותחה במהירות והפכה למבצעית תוך ארבע שנים, ומדגימה את המודל הישראלי של פיתוח מהיר המבוסס על צרכים מבצעיים ומשוב מהשטח, מודל המיושם כיום גם בסטארט-אפים צעירים בקצב מהיר יותר.
