"תקווה זה לא להתנחמד, צריך רעל בעיניים"
ד"ר עודד אדומי לשם, פסיכולוג פוליטי וחוקר תקווה, מציג בספרו החדש "מהפכת התקווה" תפיסה חדשנית של המושג, המפרידה אותו מאופטימיות ומציגה אותו ככוח פוליטי פעיל הדורש עבודה ומחויבות. לדבריו, תקווה אינה רק ציפייה לדברים טובים, אלא מנגנון המניע פעולה, הקיים גם באידיאולוגיות הרסניות. הוא מדגיש כי התקווה הפוליטית שונה ממשאלת לב, וכי יש להבין את מנגנוניה כדי להבטיח שהיא מובילה למקומות חיוביים.
לשם מבחין בין תקווה לאופטימיות, כאשר האופטימיות היא הערכה של סיכויים טובים, בעוד התקווה יכולה להתקיים גם בתנאים קשים ודורשת עשייה יומיומית. הוא טוען כי הנטייה האנושית לקשר תקווה לאור ושמחה מתעלמת מכך שהיא נדרשת דווקא במצבים קשים, כמו במאבק משפחות החטופים, שם היא מהווה "מעמסה" ומחייבת בחירה יומיומית באפשרות לשינוי.
במסגרת מחקרו באוניברסיטה העברית, לשם בוחן את "תקווה לשלום" בקרב ישראלים ופלסטינים. הוא מפרק את המושג לשני צירים: היתכנות וכמיהה. בעוד שהשמאל התמקד בהוכחת היתכנות השלום, הוא מזניח את ציר הכמיהה, שבו חלה ירידה עקבית מאז 2019. לדבריו, הימין הצליח לכרסם לא רק באפשרות לשלום, אלא גם ברצון אליו, והפך אותו למילה חשודה. הפלסטינים, לעומת זאת, מפגינים אופטימיות וכמיהה גבוהות יותר לשלום, כנראה בשל מצב הדיכוי.
לשם מבקר את "מלכודת השכלתנות" של המחנה הליברלי, המתרכז בהצגת הבעיות והעוולות מבלי להציע חזון חיובי ומושך. הוא מציע ללמוד מהקהילה הגאה, שיצרה "מהפכה בדימוי" באמצעות גאווה, פסטיבלים וחגיגות. הוא קורא למחנה הליברלי לחגוג את ערכיו, להציג את "פירות השלום" ולא רק את המנגנונים, ולשלב בין פעולות של הזמנה וקהילה לבין פעולות של הפרעה והפעלת כוח, כפי שהודגם במאבק החטופים. הוא מדגיש כי יש להציג את נקודת המבט שלנו, ולא של הצד השני, ולטפח תמונות של פעילים ומאבקים חיוביים, ולא רק של טרוריסטים ועוולות.
