"חזרתי לנירים, הוצאתי ספר, יש כלב חדש. נשארה בי אופטימיות"

לילך נפתליהו, בת 44, שפונו מקיבוץ נירים ב-7 באוקטובר, החליטה לחזור לקיבוץ ולבנות בו חיים חדשים. לאחר שחוותה טראומה קשה במהלך המתקפה, כולל הסתתרות שעות מתחת למיטה בזמן שמחבלים היו בביתה, היא נשבעה שלא תחזור. אולם, לאחר שנה של התמודדות, היא החליטה לשוב לנירים, לרכוש בית חדש, לפרסם ספר על חוויותיה ולפתוח בשיעורי מחול.

נפתליהו תיארה את האירועים ב-7 באוקטובר, כאשר בנותיה שהו בבית גרושה, אלון, ונלכדו בו מחבל. היא עצמה שהתה לבדה בביתה והסתתרה שעות, משוכנעת שתירצח. לאחר הפינוי לאילת, היא התקשתה להסתגל למצב החדש, אך לבסוף, געגועיה לקהילה ולתחושת השייכות גברו על הפחד והרצון לביטחון מוחלט.

היא חזרה לקיבוץ באוקטובר 2025, ביום שחרור החטופים, לאחר שנתיים של היעדרות. החזרה הייתה הדרגתית, תחילה ללא בית משלה, ולאחר מכן לבית סבה וסבתה, ולבסוף רכשה בית ישן אותו היא משפצת. היא מתארת את תהליך השיקום, כולל רכישת כלב טיפולי בשם עמוס, שסייע לה להתגבר על פחדים וחרדות, ואת כתיבת ספרה 'מתוך השבר', שמתאר את חוויותיה ומסייע לה בתהליך העיבוד והשיקום.

נפתליהו מודה כי היא עדיין חוששת מאיומי טרור ומאירועים ביטחוניים עתידיים, אך אירועי 7 באוקטובר שינו את תפיסתה לגבי מהו 'הכי גרוע שיכול לקרות'. היא רואה בחזרה לנירים, בכתיבת הספר, ברכישת בית חדש ובאימוץ כלב, התחלות חדשות המעידות על אופטימיות מחודשת, למרות המורכבות של חיים במקום שהוא גם בית וגם טראומה.