"בא לי שאנשים יידעו שכל בוקר שאני מצליחה לקום בו, מגיעות לי מחיאות כפיים"
נעה חוברה, מהנדסת מחשבים ודוקטור בהנדסה, שכלת את בעלה עדו ז"ל ב-7 באוקטובר, כאשר נהרג בקרב בקיבוץ סופה. עדו היה אהבת חייה היחידה, והם הספיקו לבנות בית חדש בקיבוץ לפני נפילתו. נעה מתארת את האובדן העצום, את הקשיים בהתמודדות כאם יחידנית לשלושת ילדיהם, ואת תהליך האבל המתואר בספרה החדש "אשת חוג הקוטב".
בספרה, נעה מתארת את השנה הראשונה שלאחר האסון, את תחושת הניתוק מהמציאות ואת הקושי להסתגל לחיים ללא עדו, שהיה "הזרוע המבצעת" במשק הבית בעוד היא הייתה "המנוע". היא מתארת את תחושת האשמה על כך שאמרה לו "בטח" כשיצא להילחם, ואת ההבנה כיצד עליו היה להסתמך עליה במשימות יומיומיות, כמו זריקת זבל, שהפכו עבורה למשימה כמעט בלתי אפשרית.
עדו נהרג בקרב הרואי בקיבוץ סופה, שם כשישה לוחמים הצליחו להדוף מתקפה של כ-50 מחבלים. הוא נורה למוות בסביבות השעה 11:40 בבוקר, ונעה קיבלה את הבשורה הקשה רק בשעות הערב המאוחרות מזוהר, חמיה, שהיה אמבולנסאי וניסה להצילו. נעה מתארת את הקושי לקבל את הבשורה ואת תחושת האובדן המוחלט.
נעה מתנגדת לכינוי "לביאות" לאלמנות השכולות, ומגדירה את עצמה כ"קיפוד", חרדה, קוצנית וחסרת ביטחון. היא מדגישה את הצורך בתמיכה מעשית ורגשית, ומבקשת מהציבור להבין את גודל האובדן ואת המאמץ היומיומי הנדרש מהן. היא גם מתארת את הקושי לחזור לחיים, כולל ניסיונות להכיר גברים חדשים, ואת ההבנה שהאהבה לעדו תמיד תישאר חלק ממנה.
