ישראל עלולה ליפול למלכודת בעזה, בדומה לטעויות עבר
פרשן "מעריב", רן אדליסט, מזהיר כי ישראל עלולה לחזור על אחת מטעויותיה האסטרטגיות הגדולות בהיסטוריה, תוך ניסיון להשתמש בכוחות מקומיים בסקטור עזה למאבק באויביה. לטענתו, הבעיה אינה במבצעים נקודתיים של צה"ל, אלא בתפיסה הבסיסית של חיפוש אחר כוח פנימי בשטח עוין, שבתמיכה חיצונית יוכל להתמודד עם יריב משותף וליצור סדר נוח לישראל. אדליסט מצביע על דפוס זה כפי שבא לידי ביטוי בעבר במצרים, יהודה ושומרון, לבנון וסוריה, וכעת סימנים לכך מופיעים מחדש בעזה.
הדיון הופך רלוונטי במיוחד על רקע החיפוש אחר מודל שלטוני עתידי לרצועה, כאשר ישראל שואפת למנוע את שיקום חמאס. השאלה המרכזית היא מי ישלוט ברצועה ויבטיח את ביטחונה לאחר סיום השלב העיקרי של הלחימה. אדליסט סבור כי הפיתוי יהיה להישען על כוחות מקומיים שמעוניינים בהחלשת חמאס. תרחיש זה, על פניו, נראה כיתרון לישראל, שכן חלק מהמאבק בארגון יבוצע על ידי תושבי הרצועה עצמם. עם זאת, הוא מזהיר כי חימוש קבוצות חלשות או מתחרות עלול להפוך את הבעיה לסכסוך פנימי מתמשך, ולהוביל לשטח המחולק בין מספר מרכזי כוח חמושים במקום שלטון חלופי יציב.
הפרשן מביא את דוגמת האינטראקציה עם הפלנגות הנוצריות בלבנון במהלך מלחמת 1982, כאשר ישראל קיוותה כי ברית עם הכוחות המקומיים תסייע בסילוק אש"ף ויצירת סדר מדיני ידידותי. למרות שהושגה עזיבת הנהגת אש"ף את ביירות, לא נוצרה מערכת ביטחונית יציבה. הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, שבוצע על ידי הפלנגות, הדגיש את הכישלון. ישראל, אף שלא ביצעה את הטבח ישירות, נמצאה בעקיפין אחראית, ונשארה מעורבת בלבנון לזמן ממושך, ולבסוף התמודדה עם יריב חזק יותר, חיזבאללה.
דפוס דומה, לטענת אדליסט, נראה גם בפרויקט "הליגות הכפריות" ביהודה ושומרון בסוף שנות ה-70, שניסה ליצור אלטרנטיבה לאש"ף. הפרויקט נכשל ביצירת כוח פוליטי יציב, ונציגיו נתפסו כמשתפי פעולה עם ישראל, בעוד אש"ף שמר על מעמדו הדומיננטי. הבעיה המרכזית, לפי הפרשן, היא שתמיכה ישראלית, צבאית או כלכלית, מחזקת את בעל הברית המקומי אך פוגעת בלגיטימציה שלו בעיני האוכלוסייה.
דוגמה נוספת היא מצב הדרוזים בסוריה, שם ישראל הצהירה על מחויבות להגנתם ואף תקפה יעדים צבאיים סוריים. אולם, תמיכה בקבוצות חמושות מקומיות עלולה לסבך הסכמים ארוכי טווח עם השלטון המרכזי בדמשק. אדליסט רואה בכך הוכחה נוספת לבעיה: ברית טקטית עשויה להעניק יתרון מיידי, אך להפוך לנטל אסטרטגי בעתיד.
אדליסט מודה כי המצב בעזה שונה מלבנון או יהודה ושומרון בעבר, אך השאלה המרכזית נותרת פתוחה: מי ישלוט ברצועה אם חמאס יאבד את יכולת השלטון. הוא מדגיש כי ניצחון צבאי בלבד אינו מספיק, ויש צורך במשטרה, מנהל אזרחי, שירותים חיוניים ומבנה פוליטי שיוכל להחזיק בשלטון ללא נוכחות צה"ל מתמדת. אם מערכת כזו לא תיווצר, הוואקום עלול להתמלא על ידי כנופיות חמושות, ארגוני פשיעה או שרידי חמאס. לכן, בחירת שותפים מקומיים עשויה להיות חשובה לא פחות מתוצאות הפעולות הצבאיות.
