ארה"ב תומכת ב"הגירה מרצון" מעזה, ישראל מקדמת תוכניות לגירוש
הערכות בישראל גורסות כי תמיכתה של ארצות הברית ב"הגירה מרצון" מעזה עשויה להוביל לגירוש בכפייה. שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, הצהיר כי "יש פתיחות לכך שאם אנשים (בעזה) רוצים לעזוב, צריכה להיות להם הזכות לכך", והדגיש כי "להשאיר אותם במקום שהם לא רוצים להיות בו צריך להיות, לדעתי, בושה מוחלטת". הצהרותיו של האקבי ניתנו יום לאחר שר הביטחון הישראלי, יואב גלנט, חשף כי קיימות תוכניות מוכנות ל"הגירה מרצון" ופינוי של מספר רב של תושבים מעזה, וציין כי ישראל מחפשת את תמיכת וושינגטון וכן מדינות שיתמכו בתוכניות אלו לטווח ארוך. דיווחים בתקשורת חשפו כי גלנט הקים יחידה להגירה, שפרטי פעילותה נשמרים בסוד.
במקביל, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הציג תוכנית מפורטת לגירוש תושבי רצועת עזה באמצעות "הגירה מרצון" על פני 7 שנים. התוכנית כוללת הקמת משרד ממשלתי ייעודי, חתימה על הסכמים עם מדינות יעד, יצירת מסלולי הגירה מוסדרים, והצעת חבילות סיוע וקליטה למגרים. על פי התוכנית, היעד הוא עזיבה של כ-250 אלף תושבים בשנה הראשונה, כ-1.11 מיליון תוך 3 שנים, וכ-1.86 מיליון תוך 7 שנים. מפלגתו של בן גביר דורשת להקים משרד ייעודי להגירה מרצון בממשלה הבאה, בראשות שר, עם מנכ"ל, תקציב עצמאי וצוות משא ומתן בינלאומי.
ברקע הדברים, רעיון הטרנספר, מאז אירועי 7 באוקטובר, הפך לחלק מרכזי בשיח הציבורי בישראל ומהווה חלק מסדר היום של מפלגות הימין. חוקר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ציין כי ישנה נורמליזציה הולכת וגוברת של רעיון הטרנספר בשיח הישראלי, המוזנת מהעובדה ששיח הטרנספר היה קיים בתנועה הציונית מראשיתה. בכירים בתנועה שקלו בעבר העברת אוכלוסייה ערבית מפנייה באמצעות פיתויים כלכליים או הסכמים. רצועת עזה מילאה תפקיד מרכזי בדיון זה, עם הצעות רבות מאז 1967 לצמצום או פינוי אוכלוסייתה.
החוקר הוסיף כי אחד הביטויים הבולטים לנורמליזציה של הטרנספר בישראל כיום הוא הדיון הרגוע המתנהל עם נציגי רעיון זה בתקשורת, מבלי להעלות שאלות קשות לגבי יישום החזון, היבטיו הערכיים והמוסריים, והשלכותיו. לטענתו, התקשורת צריכה להטיל ספק ולהעלות שאלות חדות, ולא לשתף פעולה עם מאמצי הנורמליזציה.
חשוב לציין כי המונח "הגירה מרצון" משמש ככיסוי פוליטי ודיפלומטי לגירוש בכפייה. זאת מכיוון שתנאי החיים הקשים, כגון המשך הלחימה, הרס תשתיות ומחסור במזון ותרופות, הופכים את ההישארות לבלתי אפשרית, ובכך מבטלים את תנאי הרצון החופשי. בנוסף, על פי המשפט הבינלאומי, כל עזיבה של אוכלוסייה תחת לחץ או מחסור במשאבים בסיסיים נחשבת לגירוש בכפייה, גם אם יש לה מראית עין של הסכמה. תוכניות אלו גם מתיישבות עם יעדים פוליטיים מוצהרים לשינוי המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית ברצועה, מה שהופך את ה"הגירה" ממדיניות אישית למדיניות של עקירה קבוצתית. השימוש במונח "הגירה מרצון" בנסיבות אלו מהווה הטעיה לשונית לגיטימציה לשינוי דמוגרפי.
